Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1920-01-01 · XIII. (1920) · page 16

טעם אילו עצומי כה ואילו תשושי כח. ועל העוף, כגון הסירה בשטים ירעד, מועדיה, ותור וסוס ועגור שמרו את עת בואנה (ירמיה ח׳ ז׳), וטה טעם בחורף גדילין על שמת הים ובימות החמה באין להם ליישוב, זה מועיל לאכילה בזה הזמן ובזה הזמן מזיק, ופירש לכל אחד ואחר מפני מה מנהנו בכך, וכמו p על הרמש נתן טעם על כל אחד ואחד מה דבר גורם שמנהגו בכך, כנץ הנזזש שנושך וממית ועקרב שעוקץ וממית, העכביש שאורג קורים ומטיל ארם וממית וכן בכל אחד ואחד פירש מפני מה מנהנו בכך ועל הדנים כמו כן נתן טעם מפני מה זה מצוי בימות החמה וזה מצוי בימות הגשמים ויש לך שמצוי בימות הגשמים ואינו מצוי בימות החמה ומה נשתנה זה מזה שאין טעמו של זה דומה לטעמו של זה הואיל ושניהן גדילין בנהר אחד, זהו לפי פשוטו ומשמע האוזן. ומדרש רבותינו, וידבר על העצים מן הארז ועד האזוב, מה ראה מצורע ליטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים. ועל הבהמה ועל העוף, מה ראה זה להיות כשר בסימן אחד וזה בשני סימנין ודנים וחנבים בלא כלום א) ז (ט״ו) וישלח חירם מלך צור את עבדיו אל שלמה ונו,, בבראשית רבה נ) ויט עד איש עדולמי ושמו חירה, רבנץ מרין הוא חידה האמור בימי שלמה, שנאמר שם כי אוהב היה חירם לדוד כל הימים, למוד היה אותו האיש להיות אוהב לשבט הזה כל ימיו: (י*ז) אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכול לבנות בית לשם ה׳ אלקיו מפני המלחמה אשר סבבהו, לא היה רשאי לבנות הבית מפני המלחמה שכן כתיב והניח לכם מכל אויביכם מסביב וגד, ואחר כך והיה המקום אשר יבחר ה׳ וגו׳ (דברים י׳יב י׳-ח»נ): (כ׳) כצידונים, ששכנים לצור היו ובממשלתו של חירם והיו בקיאין לכרות ארזים לביניין כנון קורות לעליות, נסרים לכתלים ד). ושכר עבדיך אתן לך, אבל עצי הביניין ינתנו לי בחנם ז (כ״נ) אשימם דוברות, בדודי (ב׳ ב׳ פרו) קורא להם רפסודות ובלשון אשכנז וולוס ובלע״ז רי״ג, קושרין העצים זה עם זה ומצליפץ אותם על פני המים ומנהיגים אותם כמו שמנהינין את הספינה ועל שם כך קורא אותם דוברות כמו וינהג (שמות ג׳ א׳) שתרנומו ודבר. עד המקום אשר תשלח אלי, אשר תודיעני להביאם שם. ונפצתים שם, כשמתיר אינוק ומוציאן אל היבשה כל עץ ועץ לעצמו הוא קרוי נפוץ, דיפיצי״ר בלע״ז. ואתה תעשה את חפצי לתת לחם ביתי, לפי שצור יושבת על מבואות ים אינה מקום תבואה 5 (כ״ה) מכלת, לשון פרנסה כמו ויכלכל יוסף (בראשית מ״ז י״ב) ובדברי הימים (ב׳ ב׳ מ׳) הוא אומר נתתי חטים מכות לעבדך והן מיני חטים שאין אדם יכול להפיג קליפתן כשאר הטין שאדם חובט אותן על ידי דישה או על ידי מקל אלא אם כן כותש אותן במכתשתה) ואז ידיקנו ומפיל קליפתן ואותן חטין נקראין בלע״ז אשפלצ״א. שק כתית, שמן נקי שאין זיתיו נטחנין בריחים אלא כותשן במכתשת ואץ מעלה שמרים כל כך כמו הטחון? (כיו) וה׳ נתן חכמה לשלמה (כ״ז) מם מכל ישראל, לצורך א) מיין כפסדר׳נ לד ל״ה מ״א. נ) פרשה פ״ה. ג) מיין גס ק כפירוש רש״י. ד) מיין ג־כ כפירש׳י כקיצור. ה) לפי זה נראה כי הרייק מפרשו משרש כתת וכן פירשו ר׳ יונה ן'גנאת.