Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1920-01-01 · XIII. (1920) · page 9

על מתניו שדירבין עצמו להרכין הנצב שבראש הלהב באילו תפול החרב מאליה וביד שמאלו תוקעה בבטנו, וכן הוא אומר ועמשא בא לפניהם ■ויואב חגור מדו לבשו ועליו חגור חרב מצומדת על מחניו בלזערד, והוא יצא ותפול (שמואל ב׳ נ־ ח׳), להלן לימדך שעשה מעשה שנפלה החרב מתערה כדי שיאחזנה ביד שמאלו ויכהו בה באותו עיניין שלא יהא עמשא מבין ששלף אותה מתערה, וסתם את דבריו שלא פירש מה היתד, ערמומיתו שעשה שיצתה לחוץ ואיך עשה שלא הבין עמשא כשיצא לנשק לו שבבר שלף יואב את החרב מתערה, וכך א) לימדך ופירש את דבריו שעל ידי שני דברים הרגו בחרב המצומדת על מתניו, וזהו בחגורתו אשר במתניו יזעל ידי שהרכין עצמו להראות לעמשא כאילו הרכין לקשור שרוך אשר ברנליו ואינו עושה בן אלא בדי שתפול.החרב מתערה ויאחז אותה ביד שמאלו וביד ימינו אוחז בזקן עמשא לנשק לו כדי לסמות עיני עמשא שלא יראה החרב שלופה בידו. ומצאתי בפתרוני רבנא ’שלמה זצ״ל בחגורתו אשר במתניו, שהנר חרבו מצומדת על מתניו שלא כדרך החוגרים בבואו לקראת עמשא שחגר את פיה למטה בדי שתפול מאיליה כמה שנאמר שם והוא יצא ותפול וכשנפלה ונמלה כסבור עמשא שלא נטלה אלא להגביהה מן הארץ ולא נשמר [מן] החרב אשר ביד יואב. ובנעלו אשר ברגליו, הרג את אבנר [בערמה?] כיצד בנעלו ששאל לו גידמת האיך חולצת במה שנאמר ויטהו יואב אל וזוך השער לדבר אתו בשלי, לשון של נעלך ׳;שמות ג׳ הי): (ר) ועשית כחכמתך ולא תורד שיבתו בשלום שאול, בשם שלא שמר שלום לאנשים ששילחתי נ) בשלום נם אתה לא תורד שיבתו בשלום שאול: (זי) כי כן קרבו אלי, פתר׳ הקריבו דורון אלי כשם שהוא אוסר בם־ שמואל (ב׳ י"ז ב״ט! ודבש וחמאה וצאן ושפות בקר הגישו לדוד ג) ז (חי) והנה עמך שמעי, עמך יהיה תמיד שיהיה מצוי תמיד אצלך כדי שתהא יכול למצוא לו עלילה. קללה נמרצת, קללה חזקה כמו מה נמרצו אמרי יושר (איוב ו׳ כ״ה) שפת־ מה נאמצו אמדי יושר 7): (טי) כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה לו, שתהא מוצא לו עלילה ע״י דבר אחר שאם תדין אותו ע*י שקיללני נמצאת מעבירגי על השבועה שנשבעתי לו שלא אמיתנו ולפיכך הזכיר לו ואשבע לו בה׳ שמזהירו שלא■ ימיתנו על אותה קללה שלא לחייב את אביו על השבועה שנשבע לו אלא יוריד את שיבתו ברם שאולה על ידי עילא אחרת ה) ז (י״ב) ושלמה ישב על כסא דוד אביו ותכון מלכותו מאוד, כאן נתקיימה הבטחתו של הקב־ה שהבטיח את אביו, בי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך והקימותי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך והכינותי את ממלכתו הוא יבנה בית לשמי וכוננתי את כסא ממלכתו עד עולם (שמואל ב׳ ז׳ י־ב—י״נ) ז (ט׳ו) ותסוב המלוכה, נסבה ממני ותהי לאחי, כל דבר שעובר ממקום שמשפטו להיות שם כמו כאן שהיה המלכות דאוי[ה] לאדוניה לפי שהיה גדול משלמה בשנים ועבר ממנו והיה לשלמה קוראו הבתוב הסיבה: (י״ט) וישם כסא לאם המלך, לא שבנה כסא וןחד1 שתשב שם אלא לפי שעה צוד, שישימו לה בסא לימינו ותשב שם עד שתדבר את דבריה א) כן הוא בכ״י, ול״ל כאן. ב) נכ״י: ששליזתו. ג) מיין גס כפירוש הרד״ק. דן עיין גס שס. ה) ועיין גס נפיחש רש״י וכרד״ק.