Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1918-01-01 · XII. (1918) · page 196

193 סיפורי אינין |אינון] קפפירי עלמא היינו שלטונן [שלטונין] 1), אית בינייהו מילין עילאין יתיך כוי אלא אודיית־ כיון תחתית לעלמא אי לא דמתלבשת באינון לבושין דהאי עלמא לא יכול עלמא למסבלי׳ וע״ז האי ספורא דאורייתא לבשא [לבושא] דאורייתא איהו מאן דחשיב דההיא לבשא [לבושא] איהו אוריית׳ ממש לא מלה אחרי׳ [אחרא] תיפח רוחי־ ולא יהא לי׳ חולקא דעלמא2) דאתי: בנין כך אמר דהמע־׳ה נל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך [מתורתך], ומה דתחות לבושא דאוריית׳ חמרא לא יתיב אלא בקנקן, כך •אוריית׳ לא יתיב אלא בלבושא כו׳ ע״ש: עתה מה םp עליו העזות שקורא לד״ת רק סיפורי מעשיות כנ״ל, ומה יענה האויל הזה בענין פתוחות וסתומות שמבואר בכל התורה כולה שאם שינה מהם שהוא פסול, ואם כדבריו שהיא סיפורי מעשיות לדעת קורא3) הדורות אמאי פסול שינוי כזה הלא נדמ סיפור המעשה נכתוב [נכתב] כמו שהיא וביותר פרץ גדר ופער פיו לבלי. חק שב׳ בפ״ה שכאשר ידע מנהני העמים הראשונים והיאך סרו מהר מתורת האדם יבין מדוע כו׳ ולמה מבין4) כולם בחר ה׳ בהם בעבדו אברהם וכרות עמו הברית כר, בזוי אתה מאוד בדברים כאלה לפני יעקב ונפשות לבית עשיו [sic], כולם יאררוהו במדדי יום בי מקל בכבוד האדם גדול5) בו׳ אחד היה אברהם ע״ה לאמר מבלעדי קדאת תועבת העמים לא יוודע צדקת אאע״ה והפלאות6) חפירתו ופרישתו וקדושתו, סכל וכסיל, עוכר ונוכל, איך לא תכלם לכתוב דברים זרים כאלה, לדבריו אם הי׳ אא״ה א׳ בדור מתנהגי׳ |מתנהנ] בתיבת האדם, אשר יאמר האויל הזה לא היה במדרינה יותר משאר בעלי נימוסים וד״א: ראו נא ועורת [ועוררו] לבבכם עד היכן נטע רוח אפקרסות של זה עד אין מרפא, ונסיים לפי עוד דברי המ״ר הנ״ל מדוע אחז דרך מליצתו לומר על ת״ח שאב״ד נבלה ט״ה ע״ם מעשה שמובא ברה [בה״ה] שער הכניעה דפ״ו על אחד מחסידים שעבר על נבלת כלב מוסרחת מאוד וא״ל תלמידיו כמה מסרחת נבלה הזאת א״ל כמה לבנים שינמו [שיניה], רמז להם של נבלה נשאר מעלה מעלה א׳ שלא ננרעה מחמת מיתה והוא לובן שינים משא״ב העדר הדעת אשר בכלה יראה ובושה, א״כ 'אף אם יש לו איזה מעלה איננו [איננה] חשובה למאומה, כי יזיק לה חסרון הדעת, ואין לומדה [לו מדה] אחת בשלימות וע״ז אמרו דעה חסרת מהקנית [מה קנית], מש״ה נבלה טובה הימנו שנשאר בה מכ׳־פ [עב״פ] מעלה אחת והוא לובן שינים, ואמרתי בדרך הלצה אע״פ שנם להנעדר דעת יש לו מעשה א׳ של לובן שינים הנשאר לנבילה אף אתה הקהה את שיניו ויקוים בו שיני רשעים שברת, הואיל והוציא עצמו מן הכלל כו ואז יהי׳ באמת שוד, נבלה [לנבלה] כי נוח להוציא מאתו את שיניו, ועתה אתם עם ה׳ שמעו אלי ותחי נפשיכם [נפשכם], כל איש יחזיק באמונתו וזה יהי׳ שמו וחפצו להיות זרעו וחוטר נזעו בפקודי צבאות התורה ומבטן נקדיש את נצר שרשיו .קפסירי עלמא ושלטנין:im Sendschreiben (ג .קורות :Im Sendschreiben (* .בעלמא :2) Im Sendschreiben ולמה מבין כלם בחר השם בנו ובעברו אברהם :im Sendschreiben ף .וכרת עמו ברית #והפלגת :Sendschreiben מי! (* .אדם גדול בענקים :6) Im Sendschreiben 13 Jahrbuch J. L. G. XSL