Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1918-01-01 · XII. (1918) · page 193

100 הכילם יועל [ועל] דברים המרים המאררים כאלה מותר לעורר בשבת ע״ם נם׳ דעירובין מ״ה נכרים שצרו על ערי ישראל אין יוצאין בכ״ז ואין מזזללץ עליהן את השבת, בד״א שבאו על עסקי ממון אבל באו על עסקי נפשות יוצאין עליהן בכ׳ז ומחללין עליהן את השבת ובעיר הסמוכה לספר אפי׳ לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין כו׳ ומחללין שבת. ועתה בעוונותינו שרבו המזידין ואיפת הרשעה מתגברת בכל יום זה נוזל וחומס זה רומס זה באונאה וזה בתרמית הכל יכונה עסקי ממון ואין לעורר להתריע עליהם בשבת, אך זד יהיר הלזה צורר היהודים על עסקי נפשות בא לצורר נפשות מרחם לבל יטעמו טעם משדי התורה והאמונה עד כי יקיפו הימים [הרמים oder] מחול ימים [רמים oder] יחלקו ללשונותם עת יוצאים בכ־ז בשבת וכלי זיין של ישראל הוא בשמתא ונידוי, וארור בתקיעת שופר וגם בכיבוי נרות כי ארור ומקלל ממוכרת [ומוכרת] ומובדל הוא מקהל עדת ישראל, ואפי׳ י לכבוד ת׳ח כ׳ הפרא סי׳ ש״ז ס״ק כ*ד דחכם רשאי לנדות לכבודו ק״ו שרשאים לעורר הלבבות בכ״ז ובתורתו, ובעיר הסמוכה לספר אפי׳ לא בא אלא ע*ע תבן וקש היינו אפי׳ על ערבונא דמסאנא מתרעי׳ [מתריעים] בשבת כאן הוא עיר הסמוכה לחלל אשר לזאת צריך שימור רב כמו מאויר המעופש דל אשר יעמדו צופי׳ בכל גבולם לתיר [לתור] אחדי העוברים ושבים אולי א׳ מהן ממקום ששלטה המכה לבל יניחנו לבוא במרמה בתוך העיר, וכן נתננו [נתנני] ד לצפה על העיר הזאת ועל הגבול אני עומד ומוטל עלי לעורר ולהודיע לרבי׳ אשר חקרתי וצצתי מחרכים, והיכרתי והיבנתי טמונת רשעות הנוכל הזה בספרו המתועב ולזאת מעי ככנור יהמו, יען דברי פיו און ומרמה, כלומר תוכו מלא און ובא במרמה בפה רך, להטות אליו לב השומע, כן האיש הזה דובר שלו׳ עם רעיו ורעה בלבבו, ע״ז פי׳ בעל עקרים [מאמר שלישי פרק י״ח] בתהלי׳ קל״ט אשר ימרוך למזימה כצניו [כלומר] שמרוממים קדוש העליון כדי להביא מכח אל הפועל מזימת לבבם הרע כן הנתעב הלזה לפעמים מגדיל התורה ויאדיר שם העליון בעבור שימתיק מזימותיו הרעים לנתק את בי׳ [ב״י] מעומק עיון התורה ומגודל נפלאותיו אשר רר בה [רחבה] מני ים, ועליו נאמרים דברי החכם השלם בכל מדע וחכמה החסיד האמיתי קדש יאמר לו הגאון המובהק מוה׳ אלי־ החסיד נ־׳י מק־ק ווילנא אשר שמעתי שאמר לפרש דברי הגם׳ יומא ט׳ אר״י טובה צפרנין [צפרנן] של ראשונים מכריםן של אחרונים עפי׳ דברי ד.נמ׳ שם מקדש ראשון מפני מה חרב כו׳ מקדש שני מפני מה חרב כו׳ פי׳ ששאלו באיזה עבירה נכשלו יותר שהוחרב המקדש עבורה ואמר מקדש א׳ מפני נ״ע ש״ד וע״ז כר כולן עבירות גלוית [גלויות] והשי׳ טומאה מבחוץ מקדש שני מפני שנאת חנם הטומא [הטומאה] הי׳ מבפני׳ בפיו שלם את רעהו ידבר ובקרבו כו׳ והיינו סימן טומאה מבפנים, והנה להבדיל בין הטומאה והטהרה בבהמה הוא בשני סימני׳ א׳ הוא מפרסת פרסה והיינו םימ־ מבחוץ וא׳ מעלה נרה והיינו סימן מבפנים וזה שרמזו בלשוש הזהב טובה צפרנן של ראשוני׳ לומר שהי סי׳ רשעתן גלוית [גלויה] וסימן טומאתן הי׳ מבחוץ מבדסן של האחרונים שהי׳ רשעתן טמונה בתוכן, והי׳ סי׳ טומאה מבפנים שהרשע המגלה רשעתו ירחיקו העם ממנו ולא ילמדו ממעשיו אבל הרשע אשר הרשעה טמונה