Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1913-01-01 · X. 1912 - 5673 (1913) · page 61

5? צ] מחי ז י ל ענין שבר והריסה כמו עוררו אומנותיה (ישעיה כ־נ *•נ), ו ר ׳ יוסף קמחי זיל») פי׳ מענין ערו ערו עד היסוד בה (תחלים קל־ז ד) כלומר תתנלה החומה. ויגעו עמים בדי ריק ולאומים בדי אש ויעפו, ודי דלהון עממיא לריקנו ומלכתא תסיף אשתא וישתלהון, תרנום בדי ריק כאלו אמר בריק וכן בדי אש כאילו אמר באש, ונכנסה בהם מלת די להורות על התמדת הדבר, וכן בדי שופר (איוב ל־ט כ*ה), בדי ארבה לרוב (שופטים וי ה׳), וטעם הפסוק כי בבוא על בבל הפורענות יודע אז כי כל מה שיגיעו ויעפו לאומים בנין בבל היה לריק ולשוא ולעמל כי סופה לשרפת אש. פיא ויגעו עמים בדי ריק אם יגעו עמים שבבבל להציל את עצמם לא יועילו כי לריק יינעו, וכן יתפרש ולאומים בדי אש ויעפו? (ניט) הדבר, הפרש׳ פשוטה. ושריה שר מנוחה, ת״י רב תקרובתא, והטעם ריעה המלך שהיה לו חלק במנוחת המלך כי המלך מנוחתו. ורש״י פי׳ על ידו היו רואים את המלך המביאים לו תשורה? (סיג) והיה, והשלכתו אל תוך פרת, בנבול ארץ ישראל ונמשך עד בבל: (סיד) ואמרת, עד הנה דברי ירמיהו, פי׳ ר׳ דוד קמחי דלג׳ טעמים, הראשון כמו [עד] הנה משפט מואב (לעיל מיה מ*ז) כך יתפרש עד הנה דברי ירמיהו במשפט בבל, ד׳א עד הנה דברי ירמיהו, כלומר נבואותיו, שמכאן ועד סוף הספר הוא סיפור דברים מי שכתב[ו] כתב בסופו סיפור החורבן כמו שכתו׳ בספר מלכים. דיא עד הנה דברי ירמיהו כשהשלים נבואת בבל פסקו דבריו ולא נבא עוד. וכן דעת רטבים ז * ל ב) שאי אפשר שלא תפסק הנבואה מהנביא טרם מותו אם בזמן מועט או גדול. ג ר ס י נ ן ב־ם רק ה׳ ברכות ירושלמי ג) תניא לא יעמוד אדם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים: נ׳ב. (ט״ו) ומדלות, כחרגו׳ וית שמיעיא דמשתמע* על מלכא דבבל וית שאר המונא, כי בעוד העיר במצור יצאו מן העם אשר בירושלם להשלים עם נבוכדנאצר כמו שמפורש בספר זה. האמון משפטו ההמון וכן כתו׳ במלכים ואת יתר ההמון(ב׳ כיה י״א) ואותיות אהו״י מתחלפות: (ט־ז) ומדלות, לכורמים וליונבים, ת״י למהוי פלחין בכרמין ובחקלין. ובם י ב ד שבתי) תאני רב יוסף כורמים אלו מלקטי אפרסמון מעין נדי עד רמתא, יוגבים אלו צדי חלזון מסולמא של צור עד חיפא: (י־ז) ואת עמודי, והם שני העמודים שעשה שלמה יכין ובועז. ואת המכונות, כתתו׳ וית בסיסיא, והיו עשר מכונות לעשר כיורות: (ייח) ואת הסירות, תיי וית דודיא, והם כמין יורות שהיו משימין דשן המזבח לתוכן כמו שנאמר ועשית סירותיו לדשנו (שמות כיו ג׳). ואת היעים, כתתו׳ וית מנרופיתא שנוטל בהם הדשן מעל המזבח. ואת המזמרות, כלים שמזמרין בהם. ואת הכפות, א) ל שרשי מרד״ק ש׳ עור. ב) ל מורת גבוהים ח״ב פ' ל״ו וז״ל והן עוד תמצא קצת מנביאים נבאו מדת זמן אחת ואח״ב נפסקה הנבואה ממם ולא התמידה להם עכ״ל. ג) ריש פירקא. ך) ב״1 ע״א.