Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1913-01-01 · X. 1912 - 5673 (1913) · page 56

פ־א השמיעו מנד וישמע שאול (שמואל א׳ טיו ד) שהוא מענין אסיפה. רבים, מנד וימררוהו ורובו (בראשית מ־ט כ*נ), רובה קשת (שם כ*א כ׳), יסובו עלי רביו (איוב ט״ז י־נ). אל יהי פליטה כתי־ וקרי אל יהי לה פליטה. כי אל ה׳ זדה, פועל עבר, הטעם מלעיל מענין סיר זדון: (ל״א) הנני, זדון, תואר כמו זד יהיר (משלי כיא כיד) וכן כל לשון זדון ורומז על מלך בבל, וכן ודי מלכא רשיעא: (ליד) נאלם, הרניע והרניז שניהם מקורין והההיץ בחירק כמו העבר ובא כמוהם ננון והציל פתוח והמליט (ישעיה ל״א ה׳) וכשיבוא רונז ליושבי בבל יבוא מרגוע ומנוחה לבל הארץ. ויית בדיל דיתבר רשיעי ארעא ולאייתא זיעא לכל יתבי בבל, תרנם הרניע מגז׳ רונע הים (ישעיה נ״א טיו): (ל״ז) חרב אל הבדים ונואלו, ת־י דקטלין בחרבא ייתון על קסמהא וישתבשון, כי בבוא על אלה הקוסמים והבודים (והמבובים) [והמבודים?] רעה יהיו נואלים וכסילים ולא יועילו להם קסמיהם. נואלו מגז־ נואלו שרי צוען (שם ייט י״ג), אשר נואלנו (במדבר י־ב י־א): (ל־ז) חרב, ואל כל הערב, ת־י ואל כל סמכוותא די בנוה, מנז׳ ערב רב (שמות ייב ליח), פ־א מנז׳ ועורבי מערביך (יחזקאל כ"ז כ״ז) וטעמו אנשי הערב כלומר הסוהרים: (ליח) חרב, כתרנו־ שרבא במימהא ויבשון ואעיפ שבבל רבת מים כאשר אמי רבותי׳ ז"לא) בבל טבענית ואומי שוכנת על מים רבים (לקמן נ*א י״ג) יבוא לה חורב ויבשו מימיה. כי ארץ פסילים היא ובאימים יתהללו, ארי ארע צלמניא היא ובטעותא ישתבחון, ודי יתהוללו מענין תהלה. פ־א קורא ענין עבודת הצלמים בלשון הוללות כי עבודתם הוללות ושנעון. אימים הם הצלמים הנקראים בן במו שנקראים מפלצות זה מענין אימה וזה מענין פלצות והכל לננאי: (ל״ט) לכן, ת״י וכן יעראן תמין בחתולין, והם שמות חיות השוכנים במקומות החרבים. וי׳־מ ציים הם הנמיות, בלשון ר ז * ל ב) כדי שלא תקפוץ זעמיה: (מ־ב) קשת וכידון ת״י קשתין ותריסין: (מ״ג) שמע, ומלך בבל זהו בלשאצר, והשודד הוא דריוש הראשון: (מ*ד) הנה, כבר פי׳ פסוק זה למעלה בנבואת אדום: (מ־ה) לכן, וי׳־מ שהוא רומז על ישראל כמו שפירשנו למעלה בנבואת אדום, ואע־־פ שהיו הסוחבים פרם ומדי כיון שלפי שהרעו בבל לישראל נסחבו הרי הם כאלו סחבום ישראל, פ־א פרם צעיר בני יפת שנא׳ בני יפת נומר ומנוג ומדי ויון ותובל ומשך ותירס (בראשית ו׳ בי) ותני רב יוםףג) תירם זו פרם (ומדי): (מ״ו) מקול, ת־י מקול דאתחדת בבל זעת ארע וצווחת בעממיא אשתמע כלומר •מקול שנתפשה בבל נרעשה הארץ, וקול צעקתם בגוים נשמע, ונובל לפרש מקול נתפשה בבל שמקול אחד שניתן עליה נתפשה ונרעשה ארצם וקול זעקתם בנוים נשמע: ג*א (א) בה, לב קמי [כשדים] באלפא ביתא דאית ב־ש ות־י ועל יתבי אורח בשדאי עממין קמולין דרס לבהון ושפירין בקומה רוההון מחבלא, הנה שתרנם א) תעגית י' ע״א. ב) ב״ב ב״ב ע״ב4 {) יומא י1 ע״א, אבן בבראשית רבד. פ' ל״ז גרים ר, מימן תירם זבו' וק היא גרסת ירושלמי מגלה פ״א ה״ט.