Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1913-01-01 · X. 1912 - 5673 (1913) · page 55

— 5i — בנפילתה במלת שיוצא לפני השליט (קהלת י׳ ה׳). ותצהלו באבירים, הנוצחים במלחמה כאשר נצחתם את נחלתי, אכן (י״ב) בושה, כתתו׳ בהיתת כנישתבון לחרא איתברת מדינתכון, ציה וערבה ת־י צדי וחרב: (*־ג) מקצף, פי׳ לא יהיה בה יישוב, וכן בישעיה אוט׳ לא תשב לנצח ולא תשכון עד דור ודור (י״ג ב׳): (י״ד) ערכו, ידו אליה כתתו׳ שידו בה, והוא מנז׳ לידות את קרנות הגוים (זכריה ב׳ ד׳) והוא מענין יריית החץ, ולפי שיורים החץ ביד אומר ידו אליה אל תחמלו אל חץ לוט׳ איך נשליך החץ אולי יחטיא ויפסידנו, בי לה׳ חטאה, א״כ גם החץ שלכם שתורו בה יגיע למחוז חפצכם: (ט״ו) הריעו, כדרך שמריעים במלחמה. נתנה ידה, ת״י איתמסירת בידיהון, הטעם מסרה עצמה לאויבים לעשות בה כרצונה. נפלו אשיותוה, כתי׳ אשויתיה וקרי אשיותיה והם יסודותיה, מגז׳ ואשיא יחיטו (עזרא ד׳ י*ב), והאל״ף נקראת בקמ״ץ חטף. כאשר עשתה, בישראל בן עשו לה, הם הרסו חומות ירושלם נם חומותיה נהרסים: (ט״ז) כרתו, כי תחרב בבל ולא יהיה בה זורע וקוצר, וי״ת שיצו מלכא מבבל ואחד חרבא בעידן קטול. ואיש אל עמו יפנו ואיש אל ארצו ינוסו, הדרים בבבל מאומות אחרות ימו לעמם וינוסו לארצם בעת מפלת הבשדים': (י׳ז) שה, משפטו אריות הדיחו אותה, וכן ת״י מלכיא טלטלינון. הראשון אכלו מלך אשור, רמז על סנהריב, וזה האחרון עצמו נבוכדנאצר מלך בבל, כי סנחריב אכל הבשר והשאיר העצמות שהגלה עשרת השבטים ולא נשאר רק יהודה ובנימין, ונבוכדנאצר מלך בבל בא ושבר גם העצמות שהגלה יהודה ובנימין, ווה טעם עצמו מנז׳ עצם: (י*ט) ושכבתי, כתתו׳ ואתיב ית ישראל לאתריהון, ושני פסוקים אלו לעתיד וכאשר הוא אוט׳ בפסוק שני יבוקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאינה בי אסלח לאשר אשאיר, וזה יהיה לימות המשיח האמור בו ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ וגו׳ (ישעיה ס׳ כ״א): (כ־א) על, כאלו מיעץ את דדיוש שהחריב בבל ואומי לו עלה הארץ בעלת המרי עלה עליה. ואל יושבי ונו׳, כת״י על ארעא דעמא סרבן סקו עלה ועל יתבי פקוד דקטלין בחרבא ייתון לגמרא שאריהון, מתרג׳ פקוד שם העיר, ואולי י״ת פקוד שבא על פקודתם. חרוב מגז׳ חרב פיפיות (תהלים קמ״ט ו׳), אחריהם מגז׳ ואחריתם בחרב (עמום ט׳ א׳), לפי׳ חרוב וחחרם ציווי, וטעם הפסוק מצווהו ומזהירו חרוב והחרם ורדוף אחריה« (ב״ד) יקשתי, פי׳ שמתי לך מוקש עד שנלכדת. כי בה׳ התגרית, מגז׳ ואל חתגד בם מלחמה (דברים ב׳ ט,): (ב־ו)באו, ת״י עלו לה מסיטרא, כלוט׳.מסוף העיר שלא ירגישו בכם עד שתבואו בעיר פתע פתאום, או יתם־ מעת בא קצה בואו לד" פתחו מאבסיה, ת״י פתחו אבולהא כלוט׳ שעריה, פ״א האוצרות קורא מאבםיה מגז׳ אבוס בעליו (ישעיה א׳ ג׳). סלוד. כמו ערמים, הסמ׳ך בקמץ חטף, פי׳ דרכו עליה במסילה במו שדורבין ערמות התבואה לדושם, ויהיה סלוד. מנז׳ *מסילה. פ״א סלוה מגז׳ סלסלה ותרוממך (משלי ד׳ ח׳), כנשו תלים תלים כלו׳ ערמים משללה וי״ת גמרו נכסהא כמא תמרץ ית ערימת עיבורא כן גמרוה: .(כ״ז) חרבו כתתו׳ שיצו בל גברהא, חרבו מגז׳ חרב. ופריה, הם הגבורים במו סבבוני פרים רבים (תהלים כ״ב כ״ו): (כ״ט) השמיעו, ת״י בשרו על בבל סגיאין,