Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1913-01-01 · X. 1912 - 5673 (1913) · page 18

14 מדעה של ניהנם... ובן מציגו בשעה שבקש משה רבינו על ישראל במרגלים אמר ה־ ארך אפים ורב הסד ואמת נושא עון ופשע ונקה לא ינקה פוקד עון אבות על בנים ונו׳ (במדבר ייד ייח) פי־ שמוכיח שהוא ממדות רחמים שהחולה מתפלל לפני אלהיו אינו אומר מוחץ עריצים רפאני... אלא רופא הולים רפאני... ובן ב מ ד ד ש א) והלא קרה בנים היו לו צדיקים ולמה לא ניצול בזכותם אלא משה רבנו בקש מהב׳ה שלא ינהג עם קרח במדת הרחמים שהוא נוהג עם כל בני אדם שנא־ ופקודת בל האדם יפקד עליהם (שם ט״ז ב־א) פי׳ לפוקדינון 'אבות על בנים. הנה מכל ראיות אלו מוכיח שהמדה זו המנויה עם י״נ מדות לרחמים, ואע״פ שהכתובה בעשרת (המדות) [הדברות] לנקמה באומ׳ לשונאי אין לפירוש אלא מקומו. ומצעו שמה שאמרו דל בתלמוד ם נ ה ד ר י ן ר) ברא מזכה אבא באנדת חלק, ויתפרש הדבר על דרך שפי׳ רב סעדיה ו ״ ל מ״מ אני יכול לפרש נם המדד. הזאת הכתובה עם י״נ המדות לנקמה, ואע־פ שכל הי״ג מדות רחמים, בך ראוי לשלטון להיות רוב ממתיו רחמים ומעוטיו משפע נקמה, ודי אברהם ן׳ ע ז ר א ג) כתב כי טעם פקידה כטעם זכירה כמו וה׳ פקד את שרה (בראשית כ״א א׳), וכמו ויזכור אלהים (שם ל׳ כ״ב), והטעם כי הש״י יאריך לרשע אולי ישוב ויוליד בן צדיק, אבל הלך הבן בדרכי האב וגם דור שלישי ודור רביעי יאבד זכרם כי יזכור מה עשו האבות ולא יאריך עוד. וקש׳ לפי־ (אולי ציל למה.) יפקוד העון על בניהם ועל שלשים [ולא?] רק על רבעים, ו כ ת ׳ ה ד מ ב * ן ז ׳־ ל י) ואולי או׳ שהוא זוכר עון האבות על הבנים לאמור אתה ואביך חטאתם, וכן יעשה עם השלשים ובן עם הרבעים ואז מנקס מהם לא יפקוד להם עון כי יכריתם בעון כולם... והרמב״ן ז־ל ־> פי׳ בע׳־א על הדרך שכתבתי בראשונה כי פקידה תאמר על הנקמה כמו וביום פקד• ופקדתי עליהם חטאתם (שמות ל״ב ל״ד), ובן יפקוד ה־ על צבא המרום במרום (ישעיה ב״ד ב"א) ענין נקמה ועונש. וכת־ ר ׳ י ש ר א ל ב " ר י ו ס ף נ״ע י) סלת הדברים ענין פקידת העון על הבנים שיוכל להיות מהמת אריכות אף לא לטובת החוטא אלא להודיענו שאע׳יפ שמאריך אפו לא יפסק העונש מכל וכל אלא שלפעמים מאריך להם הב״ה זמן ארוך ושוב יענישהו בגופו, ועל כיוצא נאמר ארך אפים מאריך אפים ונכי מדיליה, ושוב אמר אחרי כן נושא עון ופשע וחטאה .שעניינו נשיאות העון... ושוב פי׳ ונקה לא ינקה שאעיפ שנושא העון אינו מנקה אותו ממנו, שאם לא יענישהו בנופו יעניש לזרעו או שיכרית זרעו או שיחולו על זרעו יסורין נדולים ובשיעניש הבן או יכרית העונש ההוא יגיע לאב החוטא ונפשו עליו תאבל, אפי׳ אהד המות, מהמת הקורבה שיש ביניהם... וזה הדבר טבעי ושכלי, ובאומ־ הכינו לבניו מטבח בעון אבותם (ישעיה ייד כ״א), ואם לא שיתעצב האדם לעונש בנו אפי׳ אחר המיתה לא היה משתדל בענייני בנו מחיים ולאחר מיתה, והיה שוד. מת בבנים כמת בלא בנים. ואני אומד שהשם כשיודע מהחוטא א) ען שוחר טיב מ״ל זמה שתעיר מהרש״ב שם. ת) ק״ד ע״א. ג) שמות ב' ה,. ך) שם. ה) ע״״ש• ל) ל פביי*.