Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1913-01-01 · X. 1912 - 5673 (1913) · page 12

8 זה הבית בעיניהם בוכים בקול גדול ורבים בתרועה ושמחה להרים קול, ומעשים בבל יום שהשוחק לבלי חוק עיניו זולגות דמעות, ועל אותה שמחד נאמר אז ימלא שחוק פינו ונו׳ (תחלים קביו ב־). ובתחנונים, מענין חן וחמלה ורחמים. אוליבם אל נחלי מים, משפטו על נחלי מים. בי הייתי לישראל לאב ונו׳, ת״י חביב הוא קדמי: (ט) שמעו, הפרשה פשוטה; (י) כי פדה, באגדת תחלים פ־ ל־א ונאלו אין כתיב כאן אלא ונאלו אמרת* דבר ונעשה מעשה, ובל גאולה וגאולה היתד. עיי שליה,' אבל נאולת המשיח ע׳י הביר■ ולפי׳ אין סוף לגאולה ההיא: (י״א) ובאו, ויתון וישתבחון בטור בית מקדשא דיתבני בציון. ונהרו אל טוב ה־ במו ונהרו אליו כל הנוים (ישעיה ב׳ ב׳), ענין המריצה אל החפץ, ואולי יהיה מנז׳ [נהר?] כי מימי הנהרות רצים וזוחלים, וי״ת ויתפרקון בטובא דיקבלון מהי. ולא יוסיפו לדאבה עוד, פי׳ לדיעצב ולדאוג, והוא מקור ופ״א הפועל פתוחה בשקל לא אבה ה■ אלקיך (דברים כיג וי), ובשקל גרסה נפשי לתאבה (תהלים קי־ט ב־) שהוא ג״ב מקור: (י*ב) אז, ת״י בכן ייהדון כנישתא דישראל בדבהיננין. ושמחתים מינונם, יו״ד מיגונם נהה: (י״ג) ורדתי, ת״י ואשבע נפש בזעיא תפנוקין, כי כשיבנה בית המקדש יאכלו בשר קרבנות ולחם תודות ויתדשנו בדשן הקרבנות שירבו מכל המקומות: (י״ד) כה, לפי שמכנה עשרת השבטים באפרים הזכיר דרך משל רחל שהיא אם יוסף, ואמי איננו, כי לאחר שגלו עשרת השבטים שוב לא ננאלו, כבראשית רבה פ׳ ע*בא) ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה, מה ראה יעקב אבינו לקבור את רחל בדרך, אלא צפה יעקב שעתידין הגליות לעבור דרך שם לפי׳ קברה שם כדי שתהיה מבכה ומבקשת עליהם רחמים, הה׳ד קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה: ואומי (ט״ו) כה, ובאיכה דבתיב) כשנלו ישראל קפצה רחל לפני הקב״ה ואמרה לפניו רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתרה ועבד בשבילי ז׳ שנים לאבא וכשהשלימו אותם ז׳ שנים והניע זמן נשואי לבעלי יעץ (לבוא) [לבן] שיחליפני לבעלי בשביל אחותי והוקשה עלי הדבר ונודעה לי העצה והודעתי לבעלי(ומסרתי לו) [ומסי לי] סימן שיכיר ביני לבין אחותי כדי שלא יוכל אב• להחליפני ולאחר בך נחמתי בעצתי וסבלתי על תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אדות* לבעלי בשבילי ומסרתי לאחותי כל הסימנים שמסר לי בעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהם שוכבים (עם אחותי) והיה מדבר עמה והיא שותקה ואני משיבה על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי ונמלתי הסד עמה ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה... ומה אני בשר ודם עפר ואפר לא קנאת• לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושת, ואת־, מלך חי וקים למה קנאת לע־׳ז שאין בה ממש והנלית (בגינו) [בנ*?1 ונהרגו בחרב ועשו בהם אויביהם כרצונם. מיד נתגלגלו רחמיו של הקב״ה ואמ־ בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומם, ההיד כד. אמר ה־ קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה ונו־ ואומ׳ מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה וגו־ ע*כ, וכל אלה הדברים דרך משל א) צ״ל ע״ג». ב) פתיהתא ב״ד.