Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft
- Journal
- Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft
- Volume
- X. 1912 - 5673 (1913)
- Date
- 1913-01-01
- Page
- – (sequence 10)
- Language
- German
- Belongs to
- journal volume
- OCR quality
- 69% known words query
- IRI
…/3486266-3486285--4110-3490478- Visual Library
- page viewer of the UB Frankfurt
OCR text
6 מלך מאומות העולם באשר מלך עליהם בימות דגלות, רק המלך המשיח בלבד הוא המולך עליהם. והקרבתיו וננש אלי, יש מפרש על מלך המשיח, וי״ת עיל ישראל, ואקרבינון ויהקרבון לפולחני ארי מאן הוא דין דאיתרעי לאיתקרבא לפולחני אמר ה־, בלוט׳ מי הוא זה ערב ונו׳ ולא קרבתיו אפי׳ מהאומות, כ״ש מישראל שהם עם קרוב• מקדם שאקרבם וינשו אלי. פ״א והקרבתיו ונגש אלי, כי מי הוא זה אשר ערב את לבו לגשת אלי אם לא שאני אקרבנו, בי כשאני לקראו הוא מתקרב אבל כשאיני מקרבו אינו מיערב אל לבו לנשת אלי בלא רשות. פ־א והקרבתיו וננש אלי, כי מי הוא זה ערב את לבו לנשת אלי במלחמה נאם ד.*, א־ב הנלחם עם קרובי וננש אלי כאלו נלחם עמי, ואני איש מלחמה דר שמי. יערב מנז־ עשקה לי ערבני (ישעיה ל*ט י־ד), ערוב עבדך לטוב (תחלים קיים קי־׳ב), ובבר פירשתי בל אחד מאלה הפסוקים ביאורי(במקום) [במקומו?] כיד הי הטובה עלי: (ב*נ) הנה, נכפלה פרשה זו שני פעמים בספר זה לחזק הענין, וכבר פירשתיה למעלה (ביב ייט) ואין ביניהם הפרש, רק מעט מלות שונות, סער מתנודד, ענינו כמו סער מתחולל הכתו׳ למעלה, והוא מענין הנייד. ונפילה, וענין מתנורר במו ארץ מגוריך (בראשית ייז ח׳), וי״ת ועלעול מתכנש מגז׳ יגורהו בהרסו (חבקוק א׳ טיו). ואני מפרש כי פרשה עליונה נאמרה על נביאי השקר שהיו בדורו של ירמיה, ופרשה זו על מלכות אדום, ובל פרשה ופרשה תלמוד מענייני" ולכך נכתבה פרשה זו בין שתי נקמות העתידות לבוא לימות המשיח. לוי כי השם יעקור מלכות אדום בחמה וסער, ויעשה ויקים מחשבות לבו שיעדנו ע״י דגביאים לדגקם מהם, ובאחרית הימים שהוא ימות המשיח שהוא באלף הששי נתבונן בה בי יתאמת הדבר אצלנו, ובעת ההיא יהיה לנו לאלהים ואנו נהיה לו לעם! ל׳א. (אי) כה אמר, פי־ כה אמר הי מצא הן העם הזה היוצא ממצרים במדבר, עם שרידי ופליטי הרב, שהיו המצרים חושבים לכלותם ולא עלתה בידם כי הוציאם השם ביד רמה ובזרוע נטויה וה׳ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם (שמות י־נ כ״א). וזה טעם הלוך להרגיעו ישראל. הלוך מקור במקום העבר, כמו ילדה ועזוב (לעיל י״ד הי), כלומר שהלך כבוד השם עליהם להרגיע ולדגיח את ישראל להביאם לארץ נחלתם ומרגועם, ובסיף מכות") ד׳ נזירות נזר משה (וכאומי) [ובאו] ד׳ נביאים ובטלום ובו׳ ע״כמשה אמי ובנוים ההם לא תרניע (דברים ב״ח ם־ה) בא ירמיה ואט׳ הלוך להרגיעו ישראל. וי־ת פסוק זה כדנן אמר ה׳ דיהיב רחמין לעמא דנפק ממצרים ספק צרביהון במדברא כד מערקין קדם דקטלין בהרבא דבר במימריה לאשראה בית נייחא לישראל. וטעם הפסוק בה אמר ה׳ מצא חן ישראל בעיני פעם אחרת בצאתם במצרים כן ימצא לימות המשיח, וכנסת ישראל אומרת מרחוק ה׳ נראה לי, והב״ה משיבה א) ל׳ד ע״א.