Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1913-01-01 · X. 1912 - 5673 (1913) · page 9

5 זי״מ מי שכל גבורה שלו רמז להב"ה בכל צרתם לא צר (ישעיה סינ ט׳) והפי* •הראשון עיקר... ונהפכו בל פנים לירקון׳ אפי׳ פמליא שלמעלה ופמליא של ■ישראל למטה, שהגיה אומי לאומות העולם מעשה ידי ישראל מעשה ידי, למה יאבדו אומות העולם מפני ישראל 5 (ז) וממנה יושע, שאע־פ שנראית מדתו של •הבית בחסד על האומות לסוף מאבד אותם מפני ישראל, ומשלו משל בדבר*) בי עת לקצר ז (י) ואתה, נם פרשה זו לעתיד לבא. כי הנני מושיעך מרחוק, פי׳ מארץ רחוקה. ושב יעקב וגו׳, ונוכל לפרש ושב מגזע בשובה ונהת (ישעיה ל׳ ט״ו) להיות שקט מנזע ושקט ושאנן, ונוכל לפרש בהצעתי, ושאנן פועל עבר מוסב לעתיד מפני הוא־ו, והנדן פתוחה, והתואר הנדן קמוצה ז (ייא) כי אתך, כי כבר נתמלאה סאתם. אך אותך וגו־, פי׳ למשפט הידוע, ומהו המשפט זנקה לא אנקך, שאני איסרך במשפט שתוכל לסבול, כדי שנקה לא אנקך והוא מענין כריתה כמו ונקתה לארץ תשב (שם ג׳ כיו). וי׳ת ואיתי עלך ייסורין לאלפותך ברם בדין חסוך ושיצאה לא אשיצינך. ונוכל לפרש מואתה אל תירא עבדי יעקב, שמדבר אחר מפלת נוג ומנוג כאוט׳ בישעיה (סיו ט׳) ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פלטים וגו׳ והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לדי׳ ונו׳ ועל אותה שעה נאט׳ הנני מושיעך מרחוק בלוט׳ מאיים הרחוקים כמו שבחוב בישעיה3) ואת זרעך מאיץ שבים ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מהריד, בי לא יהיה שם מחריד אחרי מפלת ביב ומגוג; (י״ב) כי בה אמר, כתמו׳ תקיף לשברך, ולמיד לשברך נוספת כתוספת הלמיד הרגו לאבנר (שמואל ב׳ נ׳ לי) והשלשי לאבשלום (דה״י א׳ נ׳ ב׳) 5 (י׳־נ) אין דן, תיי לית דדאין דינך לרהמך עלך אסו(ו)לא סליקת לך — מזור ורפואות תעלה, כולם ענין רפואה, מזור נאמר גם על המכה במו וירא אפרים את הליו ויהודה את מזורו (הושע ה׳ י*נ), ונאט׳ על הרפואה לפי שהרפואה תבוא על ידי הורת המכה כמו שאט׳ לא זורו ולא חובשו(ישעיה א׳ ו׳). רפואות תעלה, משפט רפואות ותעלה יבא כמו שמש ירח (חבקוק נ׳ ייא) ן (י״ד) כל מאהביך, והחולה כשתבבד עליו המחלה ויהיה קרוב למות יתיאשו ממנו אוהביו וקרובים כאלו שבחו אותו: (טיו) מה תזעק, אע״פ שכל הפרשה לשון נקבה כננד (?) אומר מה תזעק לשון ובר כננד העם ... ובל אלו הפסוקים כאילו הוא מצטער על צער ישראל ומספר שאין דן דינו למזור ורפואות תעלה, וששכרו ומכתו אנוש נחלה, וכל זה ביוב עונך ועצומת חטאתיך, ואפי־ הבי (טיז) לכן, יאכלו, לשון שביעה, והענין פשוט. שאסיך האליף במקום ואיו: (ייז) כי אעלה, כתתו׳ ארי אייתי אסו לך 5 (ייח) כה אמר, כתתו׳ ותתבני קרתא בירושלם באתרא ובית מקדשא כד חזי ליה ישתכלל. ואומי על תלה, לפי שהתל נבוה וירושלם גבוהה׳ מכל ארץ ישראל3) ז (י״ט) ויצא, תרנום ואתקפינון ולא יהון הלשין. והענין והכבדתים, שיהיו כבדים ־בכסף וזהב. ולא יצערו אלא הולבים וגדל[ים]ג (כ) והיו, כתרגו׳ ואסער בישתא על כל דחקיהון? (כיא) והיה, על דרך מקרב אחיך תשים עליך מלך (דברים ייח טיו), והטעם כי לא ימלוך עליהם שום א) אפשר שכונתו על דברי הש״ס ע״ז ד, ע״ב. ב) צ״ל ירמיה, ם״( כ״ז. 3) ע, סנהדרין פ״ז ע״ב וזבחים ג״ד ע״ב.