Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1912-01-01 · IX. 1911 - 5672 (1912) · page 72

68 ואת שבת קדשך הודעת להם (נהמי׳ טי י״נ י*ד) והיא המצוד. ראשונה שנתתיה להם קודם מתן תורה וכן דרשו רבותיי א) באשר צוך ה׳ אלהיך, והיכן צוך במרה : (כיו) ואם, מכאן אחדל אין הדליקה מצויה אלא בבית שיש בה חילול שבתב) מאי לא תכבה בשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה; י*ח. (א) הלבר, נם- פרשה זו פשוטה : (נ) וארד, והנהו כתי־ חד וקרי תרי והנה הוא, אבנים ודי סדנא, והוא בלי היוצר שעושה עליו כלי החרש וידוע הוא (אצלו) [אצל] עושה המלאכה ואמרו שהם שתי ריחי ם לכך נקרא אבנים בלשון שנים ובארצות האלו אינו כי אם אחד מעץ עגול כדמות הריחים ועליו עושה היוצר מלאכה. וטעם הפרש׳ שהשם משניח על בני אדם ואם נגזר עליהם רעה כפי מעשיהם הרעים וישובו בתשובה שלמה, יתנחם השם על הרעה אשר חשב לעשות להם ולא יעשנה, וכן אם נגזר עליהם טובה ועשו רעה מתנחם השם על הטובה אשר אמר להיטיב אותם. האמת שקב״ה גזי על האדם רעה ושוב מתנחם לטובה הרי הכתו, אומר זובח לאלהים יחרם (שמות כיב י״ט), ועשו ישראל הענל ואמר להכחידם ושוב נחם על הרעה כי עשו תשובה, ובן אמר ליכדה כי לא יצלח מזרעו (בן) [איש] יושב על כסא דוד (לקמן כ״ב לי), ושוב אמי ביום ההוא אקחך זרובבל בן שאלחיאל עבדי נאם ה׳ ושמתיך כהותם (חני ב׳ ב״ג), ובטל מה שאמר לאביו חי אני נאם ה׳ כי אם יהיה בניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני כי משם אתקנך (לקמן כ״ב ב״ד), ובאנשי ענתות נאמר ושארית לא יהיה להם (לעיל י״א כ־נ), ועשו תשובה והיתה להם שארית כמו שמפו׳ בעזרא (ב׳ גי) אבל לא מציג ו שגזר על אדם טובה ולא קיימה, וכבר דרשו <■) לא איש אל ונו׳(במדבר כ״נ י״ט), שאם גור רעה ושוב עשה מי שננזרה עליו תשובה יבטלנה, אלא מה שאמר בפרשה זו נהמתי על הטובה אשר אמרתי להטיב אותו יתפרש שתהול עליו הטובה כאשר נגזר מן השמים, אבל כיון שהתחיל להרשיע לא תעמוד אותה טובה אליו כמעט קט תבלה ואמר ר׳ דוד קמחי דלי) כי יש רמז לדבר זה בי ברעה אמר בפרשה זו חשבתי ובטובה אמר אמרתי. ויש מי שהשיב כנגדה מצינו במסכת סנהדרין י■) אומר שבקש הקב •ה לעשות מחזקיהו משיד. ומסנחריב גוג ומגוג ושוב לא נתקיים הדבר, ואד אומר בי אותו עדן לא היתד. נזרה גמורה מתקיימת כיון שהיה הדבר בננד מדת הדין, ושוב נשאלתי על פסוק נחמתי כי המלכתי את שאול (שמואל א׳ ט־ו ייא), הרי חזר מטובה לרעה, והייתי סבור לומר שיש חילוק בין יחיד לרבים, ברבים מתנחם מרעה לטובה אבל לא מטובה לרעה, אבל כיחיד אמ׳ אפי׳ מטובה לרעה מתנחם, והשיבד מדור המבול שהיו רבים ואמר בהם הכתוב נחמתי (בראשי׳ ו׳ ז׳), ואמר א) סנהדרין נ״ז ע׳ב. ב) שבת קי״ט ע״ב. ג) מ״ר ברק ותנחומא שם דל מת שהעיר שם הר״ש באבער ו״ל אחיות גרסאות שינות בזה המדרש. ך) לקמן B׳ ט'. ה) צ״ד ע״א.