Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1912-01-01 · IX. 1911 - 5672 (1912) · page 71

67 — להם זכר בשמים אלא בארץ עפר ואפר בשאול תחתית. ואמר וסורי על דרך ומהי יסור לבו והוא מנז׳ סורי הגפן נכריה (לעיל כ' ב'), נולה ופורה (ישעיה מ״ט כ״א), יסורי כתי׳ וקרי ומורי. והנזר הנביא לבקש רפואה מהשם מהמכות ומההירופין והנידופין שסובל מבני דורו ואומר (י״ד) רפאני 5 (ט״ו) הנה, שאינם מאמינים שיחרב הבית ז (ט״ז) ואני, מגז׳ והנוגשים אצים (שמות ה׳ י־ג). מרועה משפטו מהיות רועה, כמו וימאסך ממלך (שמואל א׳ ט״ו כ״נ), ויסירה מגבירה (מ־א ט״ו י־נ).וטעם הפסוק לא נדחקתי ומאנתי(?) מדבר זד. מהיות רועה אחריך, אלא חפצתי בנבואתך ואע״פ שמחרפים אותי בעבורה. ואני לא אצתי מרועה אחריך ויום אנוש לא התאויתי, פי׳ אע*פ שהם מהתלים ואומרים איה דבר ה׳ יבוא נא, אפי׳ הכי לא התאויתי יום אנוש העתיד לבוא עליהם, אלא הייתי מתפלל לפניך לעכב הפורענות שגזרת עליהם שלא למהרה וזה טעם אתה ידעת מוצא שפת* נוכח פניך היה. פ״א ואני לא אצתי ודחקתי עצמי מהיות רועה אחריך שלא חפצתי בכך כי ידעתי שיחרפוני ויום אנוש לא התאויתי שיחלוני ויאנישני אתה ידעת מוצא שפתי נוכח פניך שאמרתי לך הנה לא ידעתי דבר (לעיל א׳ ו׳), ואפי׳ הכי הלכתי להם בשליחותך א״כ (י״ז) אל תהיה לי למחתה מהסי אתה ביום רעה, כי ביום שבא נבוזראדן ירושלם שמעינו עליו לטובה כי ה׳ מחסהו. (י־ח) יבושו, אע״פ שאמר למעלה שהיה מתפלל עליהם לטובה, ואולי על הכלל היה מתפלל ואמי יבושו רודפי ואל אבושה אני יחתו המה ונו׳. או נוכל לפרש שמתחלה היה מתפלל עליהם לטובה וכשהפליגו לחרפו ולגדפו חזר בו. אני, הביא עליהם רעה זו שנת פקודתם ומשנה שברון שברם, הטעם שבור ושנה לשבור פעם שנית, שברון אחר שברון, ובושת אחר בושת, ומחיתה אהר מחיתה. לא אצתי מרועה אחריך ת־י לא עכיבית על מימרך מלאיתנבאה עליהון לאותבותחון לדחלתך וליום ביש דאת מייתי עליהון לא חמידית וכו׳ ותר׳ משנה שברון שברם ועל חד תרץ תברא תברינון 5 (י״ט) כה, בל הפרשה פשוטה, בשער' בני עם כתי׳ וקרי העם מלכי יהודה. פי׳ ר׳ דוד קמחי דל המלך ובניו שעתידים למלוך ואני אומר לפי שנתנבא בזמן נ׳ מלכים ובכולם היה צריך להוכיח אמר מלכי בלשון רבים ן (כ״א) כה, שלא יכניסו מחוץ לירושלם שהוא רשות הרבים לירושלם שהוא רשות היחיד כי דלתותיה היו נעולות בלילה והיה (כר׳ה) [כרה״י] כדאיתא במסכת שבתא) ושוב הזהיר על הוצאה דלא תוציאו מבתיכם ביום השבת כלומר שלא יוציאו מירושלם מחוץ לעיר והתחיל בהבאה תחלה כי יתר היו מביאים לתוכה סחורות ממה שהיו מוציאים מתוכה לפי׳ אמר אח״כ לבלתי הביא משא בשערי העיה הזאת ולא זכר הוצאה : (כ״ד) והיה, בה כתיב וקרי בו, והשבת נמצאת זכר כמו שומר שבת מחללו (ישעי׳ דו ו׳), ולשון נקבה ברוב המקראות. והזכיר השבת מכלל כל המצות לפי שיש בו עדות על חידוש העולם ועל יציאת מצרים, והמחלל שבת בפרהסיא-כאלו הוא מחלל לכל התורה כולה שקול כנגד כל המצות, כאומר ותתן להם ונו׳ [ותורות אמת וגו׳] א) דידזבץ ש״א ע־׳א