Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1912-01-01 · IX. 1911 - 5672 (1912) · page 66

62 ט־ז. (ב) לא, האמת כי ירמיה הצדיק, אף אם היה לוקח שם אשה ומוליד בנים ובנות לא היו מתים, כי הבנים קטנים מתים בעון אבותם וירמיה צדיק היה,; אלא הענין שצוהו השם שיאמר לאנשי המקום ההוא והוא ענתות או ירושלט שהב״ה אומר לו לא תקח אשה ונו׳ כדי שישאלוהו ויאמרו לו למה וישיב אותם: (נ) כי, מפני שהרוב מתו על ידי חרב ורעב ומיעוט נלו, אמר הרוב בלשון׳ הבל שמתו הבנים והבנות ואמותם ואבותם : (ד) ממותי, שם בפלח כמבוי עיר; מבוקעה בלומר מיתות תחלואים וי״ת ממתמרע כפן ימותון : (ה) כי, ר ז" ל א) פרשו בית אבל, ד״מ־) כי מתה הוא הרמת קול יש לשמחה כמו וסר מרות, סרוהים (עמום ו׳ ז־), וממנו אמרו ב ם פ ר י פרש׳ פעור חזרו להם לעשות הזריחים כלוט־ בתי משתה ושמחה, ויש לבכיה ומספד, כמו אל תבוא בית מרזח ואל תנוד להם, הנון בהולם. כי אספתי את שלומי מאת העם הזה נאם ה׳ את החסד ואת היוזמים בעוד שהיו עושים רצונו של מקום מה אומרי׳ ושמר ה׳ אלהיך לך ונו׳ (דברים ז׳ י־ב), ואומר ונתן לך רחמים (שם י״נ י״ח). ועכשיו כי אספתי את שלומי וגו׳ ו ר ז ״ ל; דרשו בם •א ב ב■ ב י) חסד זו גמילות חסדים רחמים זו צדקה ששני דברים; אלו שהם פרקליטין גדולים בין ישראל לאביהם שבשמים : (ו) ומתו, דרך האבלים להתנודד ולשרט בשרם ולקדוח קרחה בראשם, מ*מ לישראל הוא אסור ולא הזכירו כאן אלאלדונמת אבל: (ז) ולא, כתי׳ בסמך כמו פרשה ציון(איכה א׳ י״ז). י ״ מ שפרישת הידים הבות כף אל כף. וי •מ יי) מ ל ש ו ן ר ז * ל הנותן פרוסה, לעני ודרך(לפסוע) [לפרוס] הלחם כשמאבילין את האבל ו י " מ י) מלשון רבותי׳ פודסץ על שמע, ות״י כי הוא יברך הזבח (שמואל א׳ ט׳ י״ג) יפרום, כלומר כי לא יברכו להם ברכת אבלים על אבל לנחמו על מת : (י״נ) והטלתי, ת״י ואטלטל יתבון, והוא מעדן השלכה, וכמוהו שאוני והטילוני אל הים (יונה א׳ י״ב), ועבדתם שם זדי ותפלחון תמן לעממיא מפלחי טעותא : (י״ד) לכן, לכן לשון שבועה בלומר אעים שבגדתם בי אני נשבע שאגאל אתכם. ולא יאמר עוד חי ה׳ ונחלקו דבותי׳ בדבר י) יש אומרים שלא תזכר כלל יציאת מצרים בימות המשיח וי״א שתהיה טפלה לגאולת המשיח ואמר אשר העלה כי ארץ (מצרים) [ישראל] נבוהה מכל הארצות : (ט־ז) הנני, עתה חוזר להתנבאות פורענות כבתחלה, אלא שלפעמים בין פורענות לפיענות מתנבא נחמה. ואומר הנני שולח לדינים רבים נאם ה׳ דודם כתי׳ וקרי דינים, והם צדי הדג, ודיגום תואר כפלם גנבי' ולפי שהדינים צדים ממקום נדולם וכשיוצאים ליבשה מיד מתים, לכך המשיל הנהרנים בעם לדנים והחורגים אותם לדינים, והמשיל הנגלים לחיות ועופות, הנחבאים בהרים ובנבעות ובנקיקי הסלעים, והמשיל המגלים לצירים שרודפים, אחריהם עד שמשיגים אותם. ודיגום משע׳ (צ״ל משפי) והדינם. וכמוהו מדוע אליו א) «עד pp ב״ח ע״ב. ב) תריק״ם. ג) פ' בלק. ד) י' ע״א. ה) הרק״ם זרש״י. ן) לא מצאתי בפירושים מתוות יו*. ץ) בדמות י״ב ע״א. N