Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1912-01-01 · IX. 1911 - 5672 (1912) · page 57

53 שנולדת ונתגדלת שם שהיא לך, בארץ שלום אתה בוטח ונופל. ואיך תעשה בגאון הירדן ובירושלם נקראה נאון הירדן לפי שהיא ראש הממלכה והירדן הוא הנהר הגדול שבתוך הארץ כי פרת בנבול הארץ וכבר פירשתי ענין הפסוקים אפי׳ ענין המלות, ספתה בהמות ועוף, מגז׳ האף תספד, (ברא׳ י״ח כיג) אלא שאף תספה פועל יוצא וספתה פועל עומד. רגלים מגזרת רגל כלומר ההולכים ברגל. תתחרה כלשון אל תתחר במרעים (תהלי׳ ל״ז א׳), והטעם מענין (חתימה כלו תמימה) חמימות כי מי שהוא רץ מתחמם. יענה בוטח, כמו וכסיל מתעבר ובוטח, (משלי£ י״ד ט׳־ו) והוא מענין העיפות והיגיעות ולשון ערב שאומר בטח אלמר 0״׳*ס) כשייעף וייגע. קראו אהריך מלא, י״מ מגז׳ מלא משום שהוא מעדן קיבוץ, כלומר קראו אחריך קיבוץ קול גדול לייראך ולד,ב[היל]ך ולהפחידך, וי*מ מגז׳ אשר מלאו לבו (אסתר ז׳ הי), כלומר קראו אחריך שאתה מלא שמלאך [לבך] לדבר בפניהם, ואע״פ שאמרו לך לא תנבא בשם ה׳ ולא תמות בידינו. ורב האי דל פי׳ מלא מן ההפכים, כמו הסר דעת, וכמו שקורין לסומא סניא נהור, ונוכל לפרש בהצעתו ויהיה פי׳ מלא סכלות והוללות ועתה אומ׳ הנביא כאלו השם מצטער על שהחריב היכלו והגלה את בניו, על דרך דברה תורה בלשון בני אדם 5 (ו) נטשתי את נחלתי, ישראל שבט נחלתו, נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה זה בית המקדש כאו׳ מה ידידות משכנותיך (תהלים פ״ד ב׳), וי״ת על העם כאומר בנימין ידיד ה׳ (דברים ל׳־נ י״ב), ויהודה מכלל ישראל שנאמר בהם אכלו רעים שתו ושכרו דודים (שיר השירים ה׳ א׳) : (ח) היתה, במו שהאריה שואג ביער השיירות בורחות כן היו בורחים כל העולם מפני אותו דור כי היו חומסים וגוזלים ואין אומר השב, נתנה עלי בקולר. על כן שנאתיה, לפי שדמה באריה, אמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה ושלחתיה מעל פני ורדל דרשו נתנה עלי בקולה, בליל ט׳ באב, בשלוח מרגלים ובכו בכיה של חנם על כן שנאתיה וקבעתי להם לדורות 5 (ט) העיט, העיט שניהם פתחן שהם לשאלה ואמרו כי עוף אחד יש שהוא צבוע והעופות שונאים אותו ומתקבצים לאוכלו, ועל כן אמר העיט צבוע שבה נחלתי עד שהעיט סביב עליהם, ד*א העופות לפי שפורחים באויר מרגישים בפגרי המתים קודם מהחיות ויורדים ואוכלים ומצטבעים מדמי הפגרים ויראו אותם החיות ויחפשו מקום הפגרים לכך אט׳ העיט צבוע נחלתי לי, על ידי נחלתי הוא העיט צבוע שאוכלים פגריהם א״כ העיט אשר סביב עליה. לכו אספו כל חית השדה התיו לאכלה, התיו משפט אתא, והוא צווי כמו שובו אתיו והוא משל על נבוכדנאצר והמלכים שנתקבצו עמו להחריב ירושלם זזה טעם (י) רועים, הם המלכים שרועים את המון העם שבאו לעזרת נבוכדנאצר, והכרם הוא ירושלם כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל, בוססו את חלקתי, ת״י רשישו ית אחסנתי והוא כמו רמסו מגז׳ בוסים בטיט חוצות(זכרי־ י׳ ה־) ז (י״א) שמה לשממה, פי׳ שמה נבוכדנאצר שהוא ראש הרועים לאותה חלקה לשמה, שממה תואר לכנסת ישראל והטעם עלי ובעבורי אבלה כנסת ישראל השממה כי אני גרמתי לה שתגלה, וגם נשמה כל הארץ, כי אין איש שם על לב מה שנביאי מוכיחים אותם השכם והערב. וי־ת אבלה על אתאבלת קדמי וכן תרגם