Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1912-01-01 · IX. 1911 - 5672 (1912) · page 55

51 ורצצו דליותיו וענפיו של אותו זית, ויהיה ורעו מגזרת תתעם בשבט ברזל (תהלי׳ ב׳ טי), וי״ט שהוא מגזרת רועה צאן(ברא־ די ב׳), שירעו ושיאכלו הדליות והענפים, ואמר דליותיו כי העיקר ישאר באשר הבטיחם שלא יעשה עמהם כלה, ולפי פי׳ זה זית בפסוק זה לשון נקבה ושאר הפסוק לשון ובר, וכן תמצא במה דברים. ודי הא כאילן זיתא דשפיר ברירה ויאי בחזויה וטוביה מטלן באילניא בן רבי ה־ שמך בעממיא ובדי עברת על אורייתא משירית עממיא דתקיפין באשתא ייתון עלך ויתחבר קלחון סומבון תרנו׳ ורעו מגו־ ריעך וריע אביך (משלי ב״ז י׳), יש מפרשי׳ כי רעתיבי אז תעלוזי, בלומר הם שמחים למפלת ולרעת הביריהם s (י*ו) וה׳, לפי שקראה זית רענן אמר הנוטע אותך. דבר עליך רעה, בגלל רעת העם אשר בקרבך 5 (י״ח) וה׳, שהם מעללים רעים שלפי׳ שאני מוכיחם 5 (י׳־ט) ואני ככבש אלוף, י־א כבש גדול, וי״ת כאימר בחיר דלנכסתא מתובל כי כשהוא הכבש מפוטם אז ישחטוהו, וי״ט שטעם ככבש אלוף מגז׳ שנר אלפיך(דברים ז׳ י״ג), ובא כמו שמש ירה (חבקוק ג׳ י״א), ולא ידעתי וגו׳, כתרגו׳ עמי סמא דמותא במיכליה וכמוהו ויורהו ה■ עץ (שמות ט״ו כ״ה) והיה נסתר, נס בתוך נס ■ויהיה נשחיתה כמו נשיתה, ושיתד, זו היתה השחתה, ולבך הוציאה בלשון השחתה, אולי יהיה מגז׳ באר שחת (תהלים כ״ה כ״ד), בלומר נעמיק עץ המות בלחמו, כי המשים סם המות מתכוון להעמיק בתוך המאכל כדי שלא ירגיש בו חברו, ולחמו שם בלל לבל מאבל כמו עבד לחם רב(דניאל ה׳ אי) 5 (ב״א) לבן, מתחילה לא היו אומרים לו להמיתו אלא שהיו משתדלים ומתנכלים אליו להמיתו והוא לא ירגיש וכשידעו שנודע אליו מחשבתם הרעה חזרו בכך, או שמא לא היה הפסד ממה שהיו אומרים להמיתו שהיה חושב כדי להפחידיני עושים אבל מה שהיו חושבים להשקותו סם המות לא ידע עד שהודיעו השם 5 (כ״ג) ושארית, ואעפ״ב נהם על הרעה שהרי מצעו בעזרא אמצי ענתות מאה ושמונים וחמשה שחזרו בתשובה והיה להם שארית; י־ב. (א) צדיק אתה ה׳ כ• אריב אליך, פי׳ צדיק אתה ה׳ שאריב אליך כיון שאתה צדיק, אך משפטים אדבר אותך, באדם הנשפט עם חברו. מדוע דרך רשעים צלחה, על בני דורו היה מתרעם, שלו כל בוגדי בגד, מנז־ שלוה: (ב) נטעתם, שהשרישו שרשים רבים. ילכו נם עשו פרי קרוב אתה בפיהם, לישבע בשמך לשקר, ורחוק מכליותיהם t (נ) ואתה, ואתה ה׳ ידעתני שאתה בראתני ובחנת לבי אתך, שאין לכי כלב אלה הרשעים, התיקם כצאן לטבחה מנז׳ עד התקע אותם מן העיר (יהושע ח׳ ו׳), שרשו נתק כלומר התיקם ממקום מושבם להרג ואבדן כמו שמעתיקים הצאן ממקום רבצם לטבחה. והקדישם ליום הרינה, כתרגום ותזמינון ליום קטול, ולפי הפשט והדרש השיב השם על שאלתו על רשע וטוב לו המדרש שחיל דרשו באגדת חלק א) שהיתד, התשובה,,. (ד) עד, כלומר למה הרעות יושבי ארץ ישראל ולפי שאמרו א) צ״ו ע״ב.