Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1912-01-01 · IX. 1911 - 5672 (1912) · page 40

משובה בפסוק זד. ואעים שמצינו משובה ישראל תואר, ופי׳ נצחת תמידית, מנד נצח נצחים. החזיקו בתרמית, שם וענינו כמו מרמה, מאנו לשוב בתשובה ז (ו) הקשבתי, בתרנ־ לא כדכשר ממלין, מנד כן בנות צלפחד (במדבר כ״ז ד), כלה שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה, דמם לסוס שהוא כנחל שוטף במלחמה השב ומתמיד במרוצתו רץ ושוב חוזר ורץ כי הדור הזה ככלב שב על קיאו כסיל שונה באולתו ן (ז) גם, ועל דרך זה אמ׳ ישעי׳ ידע שור קונהו וגו׳ (א׳ נ־), ובולם שמות עופות יש להם זמנים ידועים ומקומות לקונן בהם כפי השתנות הזמן מקור לחום ומחום לקור והם שומרים מנהגם וזמנם ועתם, אבל עמי לא ידעו את משפט ה׳ הנודע בכל קצוי העולם והחסידה לפי שמקננת במנדלים הגבוהים אם׳ בה בשמים, ות״י חסידה חוריתא וכן אמרו חדל א) זו דיה לבנה ונקרא שמה חסידה שעושה חסד עם חברותיה שמחלקת להם ממזונותיה. ותור ומום ועגור, ת״י ושפנינא ובורכיא וסנוניתא, תרנו׳ מלשון רדלב) אימת סנונית על הנשר ופי־ רב האי דלג) שהוא הנקרא כטאף... וי־מ שהוא הנקרא זרזר וסוס בתי׳ וקרי פיס וכבר מצינו בענין זה נם המקרא והמכתב שוין כמו כסוס ענוד כן אצפצף(ישעי׳ ל״ח י״ד): (ח) איכה, ומה יועיל מונחת בארגו בלא שילמדו בה אכן הנה לשקר עשה עט שקר סופרים כלוט׳ לשקר ולחנם כתבו הסופרים בהן שאין לומדים בה : (ט) הובישו, פי׳ חכמים באילו והובישו, חתו וילכדו הנה בדבר ה׳ מאסו שהיא התורה, וחכמת מה להם, כיון שאין לומדים התורה מה חשובה חכמתם ומה הבמה יש להם חכמה שאין ממש היא 5 (י) שדותיהם, פירושו (למשמחזיקים) [למי שמחזיקים] בה כאילו [הם יורשים] י) וכל ג׳ הפסוקי׳ האלה הם כתובים נם למעלה וכבר פרשתים ואין בהם רק מלות שונות, והבל ענץ אחד: (י״א) וירפו את שבר בת עמי, כמו וירפאו האמור למעלה5 (י״ב) הובישו, כבד פירשתי למעלה פסוק זה ופירשתי הובישו פועל עומד וי״מ פועל יוצא, ומתפרש אז שלא על דרך התימה, כלומי הובישו מאחרים ומה טעם בי תועבה עשו. נם ביש לא יבושו, כלוט׳ אינם מתביישים מעצמם גם אין חוששין לבייש אחרים: (י״ג) אסף, אסף כתתו׳ שיצאה אישיצון אט׳ ה׳ ויסופון במיסף ענבין ובנבלא מיתנא ובטרף מאילן על די יהבית להון אוריתא מסיני ועברו לד- פ׳יאי•) אסוף אסיפם נאם ה׳ שאכלם מכל וכל, עד שלא ישאירו ענבים בנפן ואין תאנים בתאנה, והזכיר שני פירות אלו שהם עיקר הפירות ואותם שאוצר האדם יותר משאר פירות והלא בעת הברכה כחי׳ איש תחת גפנו ותחת תאנתו (מלכים א׳ ה־ הי), ובעת הקללה כתיב יאכל נפנך ותאינך (ירמי׳ ד׳ י״ז). ואתן להם יעברום, פי׳ ומה שנתתי והשמעתי להם מטובה יעברו מהם בעבור עונם. יעברום כמו תמלאמו נפשי (שמות ט״ו ט׳), שמשפטו תמלא מהם נפשי והנביא בולל עצמו עם עדת ישראל, ואומר על מה אנחנו יושבים בערי הפרוות, האספו ונבוא אל ערי המבצר מפני האויב ונדמה שם, או יהיה מענין כריתה כמו א) הזיק ס״ג ע״ב. ב) שבה ד״ז ע״ב. ג> »תש הר״י גחסיאש 1״ נ״ח. ך) הנסגר הוספתי ע"« יי״ק• ה) יי,?•