Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1912-01-01 · IX. 1911 - 5672 (1912) · page 30

26 בל העיר שבאים לצור עליה, באו בעבים כלו־ נשגב במצרים הגבוהים כעבים על דרך הפלגה, וי׳־ת בחורשא ותר־ יער חורשה, כלומר יערות שבהם אילנות עבים דמסובבים. ובכפים עלו תרנו׳ סלע כיפה: (ל) ואת, ואת שדוד משפט שדוד או אע*פ שאמר ואת על הכנסת ישראל אמר שדוד על העם») מה תעשי בעת יבא האויב בי אע׳־פ שתתיפי בלבישת שני ובעדי זהב ותקרעי בפוך עיניך אפילו הכי לשוא תתיפי מאסו בך עונבים נפשך יבקשו, כתר׳ קצובה רחמך מקטלין בען, כי תקרעי בפוך עיניך ת״י ארי תכחלין בצידדא עיניך ונופל בו לשון קריעה, שהפוך והוא הבהול, נראה כמרהיב קרע העינים. עונבים פי׳ חושקים כמו ותגעב על מאהביה (יחזקאל כ׳־נ ה׳), ובל המקומות שנאמר לשון עניבה הוא דרך ניאוף, והוא מנז־ ענבות, וי׳־מ מנז׳ עונב וראשון עיקר ז (לא) כי, צרה כמבכירה בת¬ ארי קל במערא שמעית עקא באיתתא דמשריא למילד בכור קל כנישתא דציון דמשתטח ופרישא ידהא ואמרת ויבען לי ארי משלהא נפשי מן קדם קטולין. תתיפח מנז׳ ויפה כזבים (משלי ייד הי), והוא העדן׳ תיון תתמה ותהנה ותקונן על הרוגיך תפרש בפיה, הוא מעדן שבירה כמו פרשה ציון (איכה א׳ ט״ז), וכן דרך המצטער לפרוש ידו האחת באחרת מרוב צער; ה. (א) שוטטו, בלו׳ חפשו וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה ונו׳ ובמם׳ שבת ב) ובהנינהג) דרשו רז״ל מבקש אמונה במשא ובמתן, אבל בדברי תורה לא היה קורא בעצמו הכם בשקר, אם לא שהיה חבם ואע־־פ שמצינו שאט׳ דוד המי ע״ה נתנו את נבלת עבדיך (תהלים ע״ט ב׳), ביון שגבו ענשם קראם הכתו׳ עבדי השם; (ב) ואם, כלוט׳ הפשו אם שפמו י) שם הב״ה עם הבעלים וישבעו בו, לכן לשקר ישבעו, אף באותה שעה לא ישבעו בשמי באמת וחזר הנביא לספר רעות הדור מקטנם ועד גדולם ואמר לנכה השם (ג) עיניך כלומר לבעלי האמונה, אבל אלה הרשעים, הכיתי אותם ולא הלו, לא נעשו הולים וכואבים על בך. בליתם, כלוט׳ כמעט שכליתם ואפי׳ הבי מאנו קהת מוסר, הזקו פניהם מסלע מאנו לשוב אליך; (ד) ואני, בלוט׳ כשהוכהתי לדלת העם ולא קבלו תוכהת אמרתי אך דלים הם, נואלו ונבערו כי לא ידעו דדך ה׳ משפט אלהיהם. נואלו בתרגומו אימפשו מנז׳ נואלו שרי צוען (ישעי׳ י׳יט י*ג): (ה) אלכה לי אל הגדולים, הנדולים והם השרים אולי יקבלו תוכחת אך המה יחדיו עברו על התורה, נתקו מוסרות; (ו) על, כי כהו הזק מהמלומד בישוב. זאב ערבות ישדם מגז׳ ערבה ושוהה (ירמיה ב׳ ו־), במו שאמר אריה מיער אמי זאב ערבות השוכן בערבה ובמדבר. וי״ת כדיבי רמשא, כלוט׳ שאינם יוצאים אלא בערב לטרוף קרוב לישוב בי מפחדים לטרוף ביום, אין כחן כבה האריה, והאריה רמז למלך, והזאב רמז לשרים, והנמר רמז לדלת העם, וכל אהד נדול מחבירו. נמר שוקד א) עיי; דד״ק. ב) קי״ט ע״ב. 3) י״ד ע״א. ך) ב״ל שצ״ל שתפו.