Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1911-01-01 · VIII. 1910 - 5671 (1911) · page 54

בעט ברזל; (כ״ה-כ״ו) ואני ידעתי שכן יהיה לפי שנואלי חי שהוא אחרון וראשון, ואמת הוא יודע איזה דרך אחזה רגלי ואחר עורי מקיפין אילו התולעים. *mm אלו׳ משפט אשר אני בעצמי אחזה, זה הצער ראו עיניי ולא זר, בלו בליותי בנופי וכן אמר שלמה לב יודע מרת נפשו ובשמחתו [לא יתערב זר] (מ^י י*ך י>). (כ״ח) כי תאמרו, היה לכם לומר מה נרדף לו, ושורש דבר, וכי נמצא בי דבר עולה כננדיכם שתרדפוני בזה העיניין; (ב״ט) גורו לבם מפני חרבו של הקב״ה בי עבור העוונות חרב באה לעולם למען תדעון שתהיו נדונין **) , ויש אוט׳ שדון כמו שודדי; כ. (א—ג) ויען צפר לבן מחשבותי ישיבוני, בעבור זאת אני (מחצץ) [מנחץ] וממהר אני■ בעצמי לענות מוסר [מפני] אני שומע שאיוב מחרפני בדבריו. אילו שני פסוקים שהשיב צופר לבלדד שאמר עד אנה השימון קינצי למילין, מדוע נחשבנו כבהמה(לעיל י*ח ב׳ ג׳), ובך אמר צופר אם אני מחייבו בדבריי מה מועיל לי שגם הוא מחייבני כמו כן מאמרי בינתי; (ד—ה) הזאת (ידעתי) [ידעת] אז (חפר אי) [צופר אמר] כננד איוב ואמר דבר זה תדע מן חעולם ומיום שהושם אדם עלי ארץ, כי שמחת רשעים מקרוב, כלומר [ה]ישבנו בשמחתם, מה מועיל לו שמחתו שלא יתחזק בה כי אם כמו רגע; (ו—ח) שאם יעלה לשמים שיאו, [אם] הוא עולה וראשו לעב יגיע כמו צאתו לנצח יאבד. כחלום, (במודה) [כמראה] החלום כעופפו מן האדם כן יעוף ולא ימצא, ויורד כחזיון לילה המתנודד מפני נבר; (ט-י״א) עין שראתהו לא תוסיף עוד ונם לא תשורנו מקומו, הנה בהיותו נעור וריק בית מושבו, אז יתרוצצו דלים לפי שידיו של אותו חנף תשבנה מכאוביו ונם גרמו כל זאת. עצמיו שמלאו מעלומיו, הם חטאיםב), עמו (ו)על (עפעפיו) [עפריו] ישכון, וכן אמר בהשמתו את החטאים [ב]לשון עלם במו ועלומינו למאור פניך (תלים צ׳ ח׳ ג); (י״ב—י״נ) אם תמתיק , זד, מניעו של רשע שהוא ממתיק הרעה בפיו. ויבחידנו תחת לשונו, מלהנלותו לאחרים עד שיעשנו ויחמול עליה, ולא על הדעה שלא יעזבנה וימנענה מלדברה והיא שוכנת תחת חכו עד עת עשותה. וימנענה לשון (נועם) [נועה] שמנענה תחת חבו ולפיכך מודד לו הקב׳ה מדה כננד מדה; (י״ד) לחמו במעיו נהפך, כמשמעו; (נרו) חיל בלע, הממון שגנז ויקיאנו. מבטנו יורישנו אל, לאחר מותו יבואו העשוקין ושאינן עשוקין ושוללין ובוזזין יחד ונוטלין ממונו מבית גנזיו; (ט״ז—י*ח) ראש פתנים יינק, כמו האדם האוכל סם המות וימות ממנו כך ימות הרשע מטיפה של מות, ואחר אל יראה עצמו באותן פלגים נחרי נחלי דבש וחמאה, שהוא א) עיין דש״י שכתב יש אם למסורת ועין מד. שכתב ד״חכם מהוד״ד שלמה באבעד בפירושו על ספד מעין גנים שהוציא לאור בהעדר. י״ג. ב) עיין רי״ק זרד'׳ק. ג) כלומר כמו בספר תלים ועלומינו כמו חטאות עלומינו גם p עלומו כמו חטאות עלומיו ועיין שם פירושי רש׳י־י וראב״ע, וצריך להעיר עזבספרינו הגרסא עלומינו ויש גורסין זעלומינו.