Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1911-01-01 · VIII. 1910 - 5671 (1911) · page 49

44 טיו. (א—ב) ויען אליפז ההכם יענה, הנאה לחכם המתחכם בעיניו כמוך ענות דבר הדומה לרוח, נם למלאות קדים בטנו ז (נ) הוכח, הרוצה להתווכח לדברי דויבוה לאיש עליו להבין שאין לדבר מילין ואין בם מועיי1: (ד) אף אתה, גם אתה איוב עדין תפר יראת שמים כמו שהיה מנהגך קודם לכן בדברי רוה, ותגרע שיחה, ומנע עצמך מהרבות שיה אמרים לפני'אל, לפי שהוא (אלא) [אמר] על דעתך בי לא ארשע (לעיל י׳ ז,) ולכן השיבו אליפז גם אתה תפר יראה ן (ו—ז) בי יאלף, כי עדיין למד עוונך פיך להוציא אמרים בלי דעת כמו שעשית כל ימיך עבור שבהרת לך לשון ערומים ואתה דברן ותדבר שלא כהוגן, ירשיעך פיך ולא אני ונם שפתיך מעידים בך: (ז) הראשון אדם תולד, הנולדת טרם בל אדם, ואם נבראת קודם גבעות עולם, חוללת לשון בריאה כמו ותחולל ארץ ותבל (תהלים צ־ ב•).-: (ח) הבסוד אלוה שמעתה שתתחבם על כן כי [תגרע?] ממך החכמה: (ט—י״ב) מה ידעת, אין דעת ואין בינה תדע ותבין שלא. ..ב)(עינו) '[עמנו] באומרך החרש (תחרש) [תהרישון] (לעיל י״ג ה׳) וגם בישישים הכמה (לעיל י״ב י־ב), הקטן בעיניך שניהמך האל בדבר נגע מועט שלא השליך עליך בכובד עוגך שאם היה מביט לעוונותיך לא הייתה מתקיים רנע אחד. ולכך מה יקהך לבך ולמה תצטער בלבך ולמה יזלון דמעת עיניך. ירזמון כמו זרם מים עבר(חבקוק נ־ י־) ומתיבות הפוכות כמו לפידות פלדות (נחום ב׳ ד) וכהנה רבות בתורה: (י״נ —י״ז) בי תשיב אל אל רוחך, דבריך, והוצאת מפיך מלין לומר מה אנוש כי יזכה, אמר איוב מען שלו אמנם ידעתי כי כן ומה יצדק 'אנוש עם אל(לעיל ט׳ ב,) הוא אומר בשבחו של מקום היה אליפז מחייבו כמו שפרשנו למעלה שהיו משימין עליו דברים שלא עלו על לבו כדי לחייבו בם ואמר לו אליפז גם אמרת הן בקדושיו לא יאמין, הן מלאכיו ושמים לא זכו בעיניו אף זה כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה, וזה שאמי איוב מי הקשה אליו וישלם, והמעתיק הרים המתיז ארץ ממקומה (לעיל שם הי). אף כי אנכי אענך. נאלח כמו יחדיו נאלחו (תהלים י״ד ני): (י״ח—כיו) אשר זה הדבר חכמים ינידו ולא כחדו שכן היה מנהג 'אבותם, שלהם לבדם נתנה הארץ לרשת ולא עבר זר בתוכם, ויאמרו כל ימי רשע מכאיב ומחולל למי שתמצא ולכן מספר שניו נצפנו לאותו עריץ שבפתע פתאום יקים אידו, ואז יבא קול פחדים באוזניו, בשלום, שהוא שליו בו, שודד יבואנו, לא יאמין שוב מדרכיו הרעים שהם דומים לחושך וערפל, לכן צפוי הוא אלי חיב, נודד הוא ממקום למקום עבור לחם איה ואינינו, יודע כי נכון בידו יום חושך בלומר מעשים העשויין בידו יאכל פרים, לפי שיבעתוהו צר ומצוקה כמלך הניצב עם אילו המקיפין לו, על מה, כי נטה אל אל ידו ואל שדי יתגבר בנאוותו, ונם ידוץ אליו בצואר עתק ובעבי מגידו: (כ״ז —כ״ח) כי כסה פניו בחלבו, לפי שהיה א) הבותב הי׳ לפניו א' ומעה באילו המפרש רצה לפרש "לפני אל" במו "מפגי שהוא אל" אבן באמת .אין במנתו אלא אמר "לםי שהוא אמר" עיין הפי' לעיל י׳ ז/ ב) בב״י יש כאן רווה בשיעור תיבה אהת ונראה שהבר •מלת ״היה". 3) ק פירשו רש״׳י וראב״ע אבל הם מהפבים לענין רמז ועיין גם מעין גנים שמפרש מענין רומז בעיניו ועיין בפי׳ לקמן מ״ז ב' איך ידע המפ' להבר פםוק זה עם פסוק דמם.