Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1911-01-01 · VIII. 1910 - 5671 (1911) · page 23

ובן הוזמו, ואם ישלימו עמכם מוטב ואם לאו אז תלחמו בם ולא באשר עשית שהחילות להלחם בעיר עד שלא שאלת בשלומה. התמו, לשון תמימות, ושמא תאמר מאי איכפת (י״ט) אנובי שלומי אמוני ישראל, אנוכי מאותן שמשלימין למלך ואינם רוצים למרוד בו אלא עומדים באמונתם ובאתי להשלים בין המלך ובץ יושבי העיר הזאת. עיר ואם בישראל, עיר שהיא מטרופולי בישראל, מיישטיירא ציווטד דישראל ז (ב״ב) ותבוא האשד. אל כל העם בחכמתה, של תורה, בשםא) שראתה לאברהם שירד מחמישים ועד עשרה בתהילה אם אמצא בסדום חמישים צדיקים (בראשית כ״ח כ״ו) ואחר כך ארבעים קו לקו עד עשרה, כך כשחזרה מיואב לדבר אל העם אילו אמרה להם את ראש שבע בן בכרי הוא מבקש מבם היו מאמינים בדבר? אלא אמרה להם מאה מכם הוא מבקש אמרו לה לבי עוד אולי תוכלי לבקש ממנו שיקח פחות נעשית עצמה כאילו חוזרת ליואב לדבר ושבה ואמרה להם אינו מבקש מכם כי אם חמישים והלכה יצוא ושוב עד שאמרה אינו מבקש כי אם ראש שבע בן בכרי, במסכת תרומות בפרק ר׳ שמעון אומר המך שמן של תרומה ב) סיעה של בני אדם שאמרו להם תנו לנו אחד מהרוג אותו ואם לאו נהרוג את כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו נפש מישראל שמפני מה יחדו נפש מישראל לקיים נפשותם, והלא אינם עלולים בשבילו ואם ייחדוהו להם כשם שייחדוהו לשבע בן בכרי שיאמרו תנו לנו את איש פלוני ואם לאו נהרוג את כולכם יתנוהו להם ואל יהרנו כולם שעכשיו עלולים הם בשבילו, אמר ר׳ יהודה אימתי, כלומר אימתי הוא והן נהרגין, בזמן שהוא מבפנים והם מבחוץ ג) כלומר הואיל והוא יכול להימלט יהרגו ואל ימסרוהו אבל הוא והן מבפנים הואיל והוא והן נהרנין יתנוהו להם ואל יהמו כולם כשם שהוא אומר ותבא האשד. אל העם בחכמתה אמרה להם הואיל והוא נהרג והן נהרנין תנוהו להם ואל תהרנו כולכם, ר׳ שמעון אומר כך אמרה כל המורד במלכות חייב מיתה: כ׳א. (א) ויהי רעב בימי דוד ויבקש דוד את פני ה׳, בעון מה הדבר תלוי. אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים, וזהו בית הדמים, והולך ומפרש לך בסמוך היכן מצינו בשאול שהמית את הגבעונים: (ב) והגבעונים לא מבני ישראל המה, בי אם מיתר האמורי ובני ישראל נשבעו להם שלא להכותם בשם שתמצא בספר יהושע (ט׳ ט־ו) וכשבא שאול ויבקש שאול להכותם לקיים מה שנאמד לא תחיה בל נשמה (דברים כ׳ ט״ז) וברחו להם מהתייצב בכל גבול ישראל ושאול לא היה רשאי לננוע בהם שהרי דורו של יהושע נשבעו להם נשיאי ישראל בה׳ אלקי ישראל ובא שאול והמית הנמצא ולא השאיר איש מהם מבל אותם שהשיג והשאר ברהו ונמלטו ועבר על השבועה שנשבעו להם בימי יהושע להחיותם. ושאול בקש להמיתם בקנאותו לבני ישראל ויהודה, כלומר בנקמו נקמת בני ישראל ויהודה כמו המקנא אתה לי (במדבר י־א כ״ט), בקנאו א) פה מרהיב המחבר דבר* המזדש הג״ל בהדך מחיצתו. ב) עיין בתוספתא סוף פרק שביעי דתרומות, והמחבר הרהיב p«Ä התוספתא. צ"?2 שמא מבחוץ והם מבפנים, ובן הגיה הגר״א בתוספתא [הגהת העירך].