Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1909-01-01 · VI. 1908 - 5669 (1909) · page 257

229 VI. Bekanntmachung in der Gemeinde Fürth gegen obigen Konsistor ialbeschluss- אמ״ו הנאון אב״ד נ״י בצירוף בית דנו הצדק! קהלה קדושה Hört zu על ,sein מודיע ברבים und מבריז lassen hiermit פה ועור לומדי תורה השמועה לא טובה אשר זה ימים לא כביר נשמע פה קהלתנו נל השומע תצלנה שתי אזניו, אשר אנשים מעט היושבים בסאות למשפט במדינה אחת עמדו ופרצו נדר הראשונים אשד קימו וקבלו עליהם רוב הנולד., הכשילו והתירו לאכול אורז ודוחן ובל מיני קטניות בייט של פסה. אוי לאזנים שכך שומעות, התורה חגרה שק על חילול השם לומר על עם ה׳ בי האיפור וההיתר ברצונם להרחיב וברצונם ,so dadurch entstehen können לקצר כחומר ביר היוצר, מלבד שארי תקלות בקהלתינו dieses übel חד fürchten, dass אמד הגאביד די ובית דינו ,um sich greifen möchte, daher finden sie sich schuldig ובסביבותינו טועה seien, sich מתיר zu sein, dass jene Leute, die dieses מודיע ברבים .sind בדין יענען איסור אשד אסרו הפוסקים לאכול אורז ודוחן ובל מיני קטניות בפסה בל מדינות פולין נדול ופולין קטן, מדינת gewesen מקבל haben auf sich פרייסען, מדינת ליטרא, מדינת בעדים ומעהרן וכל מדינת אשכנז ובבל מקום אשר שם אשכנזים קימו וקבלו עליהם האיסור הדל זה ארבע מאות שנה, ובנדון זה בלייבט האיפור עולמית ואין לו היתר ואין כה ביד שום בית דין להתירו כמבואר .בפוסקים, ואין ביד יבול לנטל דברי ב״ד חברו אא״כ גדול ממנו בחכמה ובמנין עז דאדא ניר schreiben in ihrem Druck האנשים ההם אשר הקילו דעת הסמ״ק ורמיא. אם יהיה נם כדבריהם, אין כה בידם להתיר מטעם הדל. ואם נם בזה טעו, בי הם דברי הראשונים רבנו ברוך ורבנו שמואל ומרדכי וסמ״ק ומהדייל ורמ״א לבוש וב״ה ומאותו זמן והלאה זה ארבע מאות שנד, קוים זמן הדמ״א ולאחר זמן אשר כמה וכמה גאוני אדין אשר היו במדינות פולין בעהם Daher wer .ומעהרן ואשכנז, כולם היו נוהגים איסור והסכימו לאיסור הדל בפרט zu sein מתיר darf oder kann sich unterstehen, diesen Issur במדינת אשכנז אשד בל מנהגיהם עפ־י המהרי־ל ובצלו נחי׳ אין להתיר הדבר .בשום פנים Zu mehrerer Aufmerksammachung wird hiermit die Stelle ושם נאמד בזה״ל קטניות כל מיניהם אמר wörtlich angeführt מספר מהרי״ל מהריש דנזרינן שלא לבשלן בפסח אע״פ שלא מחמיצין כ״א חמשת המינים ובו׳ מ״מ נזרו בל מיני קטניות אטו המה, ואל יאמר ארם ביון שאין איסור מדאורייתא אין לחוש דבל דנזרו רבנן העובר עליו חייב מיתה ועובר על לא תסור מן הדבר אשר יורוך, ונם אין לומר מנהג כאן להתיר דמנהג טעות הוא, דדוקא על דבר היתר נמוד ויש מקומות שנוהנין בו איפור על זה יכול לומר בכאן מנהג היתר הזא, ונם זאת דוקא עיי חכם הגון ותיק וחסיד שיובל לידע תוכן הענין, אבל דבר