Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1906-01-01 · IV. 1906 - 5667 (1906) · page 11

6 שלא רצו לקבלה נתרעש כל העולם כלו על 'ושביו לשעה קלה, כסבורין שיהדר את העולם כולו לתוהו ובוהו, הה״ד ארץ רעשה נם שמים נטפו זהו מדרשו. אבל לא ידעתי הדבר לישבו על אופניו ואין זה פשוטו, ואני אוסיף להפליא הפלא ופלא מה עיניין מתן תורה לכאן שהיזרתי על נל השירות שנאמרו על הניסים שנעשו לישראל ולא מצאתי שידברו דברי השירה אלא מן המאורע, כמו ביציאת מצרים הוא אומר אשירה לה׳ כי גאה נאה סוס ורוכבו רמה בים (שמות ט״ו ב׳), למדת שדברי השירה מן התלאה אשר מצאתם ויצילם הי אי, וכן דברי השירה של משה שנאמרה למען תדדה לי השידה הזאת לעד בבני ישראל (דברים ל״א י־ט) כולה דברי תובהות העתידין לבוא על שונאיהם של ישראל כשיעברו על התורה, ואף כשאמרו שירה על הבאר לפי שהבה מיטה בצור ויצאו ממנו מים ישראל משוררין עליה עלי באר באר הפרוה שרים (במדבי כ״א י״ז וי״ה), ואף דוד כששר לה׳ ביום הציל ה■ אותו מיד בל אויביו הוא אומר ה־ סלעי ומצודתי (שמואל ב׳ כ״ב אי ובי), למדנו שכל דברי השירות הללו מן הקורות אותם, וכאן מניה לו את הנם ומשורר על צאתו משעיר, ועוד שאין דרך נביא בכל כ״ד ספרים שיסתום את דבריו כדי שיצטרך ללמוד אותם מדברי אגדה וכאן הוא אומר ה׳ בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ואין הלשון הזה נופל לומר אלא אם בן כתוב במפורש במקום אהר שיצא משעיר וצעד משדה אדום ודבי זה לא מצעו כתוב במפורש ואפילו אם כתוב במקצת בזאת הברכה די מסיני בא וזרה משעיר למו (דברים לע ב׳), עדיין תימה מה עניין דבר זה להיכתב כאן: (ה) הרים נזלו מפני הי, ב) כשנגלה הקב״ה ליתן תו־ה לישראל כל אהד ואהד מהן מתנשא לאמר עלי תרד שכינה והניה הקב״ה את כולם ואמר על זה סיני אני ננלה, הה״ד זה סיני מפני ה׳ אלהי ישראל ז (ו) בימי שמנר בן ענת בימי יעל הדלו ארהות, הולכי נתיבות ילפתו אורהות דרכם וילכו אודהות עקלקלות מפני האויבים נ): (ז) הדלו פרזון, ואף הדלו להס לישב בערי הפרזות ונאספו אל ערי המבצר, וכל זה מפני פחד האויבים. עד שקמתי דבורה ונעשיתי אם בישראל: (ה) יבהר אלהים הדשים, כשהיה בוהר לו ייטראל אלהים הדשים. אז להם שערים, או שונאיהם מיטיבים מלהמה עד השער ואין אהד מישראל עומד כננדן, אפי־ במקום שנמצאים ארבעים אלף מישראל תופשי מנן ורומה, הדי׳ד מנן אם יראה ורמה בארבעים אלף בישראל ד): (ט) לבי להוקקי ישראל, בלבי וברצוני לשבה לראשי ישראל אשר נדבה רוהם לעשות תשובה ומעשים טובים בעם שבצדקם נעשה נס ועל ידי הנס ברכו את ה׳ יי): (י) רוכבי אתונות צחורות, בני אדם שהיו רוכבין לשעבר אתונות לבנות והולכין מעיר לעיר לישב על הדין ולשפוט את ישראל בכל המקומות אשר היו שם. ובימי סיסרא היו מתיראין לצאת שלא יכירו בהם אויבים, לפי שכל מראה לבן ניכר למרהוק, עכשיו בימי דבורה וברק הולכין אותו הדרך שהייתם מתייראים עליו לשעבר. עתה שיחו, תהיו משבחים להקב־ה. רוכבי אתונות צהורות, ליטון מובהרות א) עפ״י לשו; הבתוב בשמות י״ה ח,♦ ב) לא ידעתי מקור אגדה זאת, אך הרב דד. במברגר מק״ק העגא העירני על מ״ש בעין זה בם' ילקוט א יעזר ערך תורה קג״ג ג״ב בלי זהר המקור. ג) עיין פירש״י. ך) עיין גם רד״ק. ךן) עיין פירש"י.