Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1905-01-01 · III. 1905 - 5666 (1905) · page 17

ליה [ונד] באמצע. ומאחר שאנו סומכין יחדיו אין צריך למיהדר לכפול דיבוריה כדי שיהא לשון כל הכתובות בשוה. הארכתי לפרש לשון נדוניא ודיניה להודיע שנכסי מלוג של האשד, שנפלו לה בין אחרי שניסת לבעל בין קודם לכן בין רבים בין מועטים אינן בחשבון של ק׳ ליטרין דאותן ק׳ ליטרין שבאחריות כתובה הם נכסי צאן ברזל שאם לא כן פשיטא [שאם נפסדין?] שהיתה מפסדת האשה והייתה קלה בעיניו להוציאה. ומנכסי מלוג אוכל הבעל בהייה ואם מתה יורשה הבעל כמו שאמר רב יהודה גי באושא התקינו האשה שמכרה מנכסי מלוג בחיי בעלה הבעל מוציא מיד הלקוחות ולכן הוא חייב ביציאת קבורתה כדאט׳ בפי האשה שנפלו לה נכסים י>. ואם נפלו לה כספים בנכסי מלוג או עבדים ושפחות או הוציא יציאה על נכסי מלוג קיימא לן הוציא הרבה ואכל קימעא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. ואט׳ בסוף פ׳ יש נוחליןי<> דבעל שויוה רבנן כיורש וכד ובימי חכמים לא היו כותבין לעניים ולעשירים בשוד, כמו שמצינו בבתו של נקדימון בן נוריון שאט־ רבן יוחנן בן זכאי יי זכור אני שחתמתי על כתובתה והייתי קורא אלף אלפים דינרי זהב משל בית אביה חוץ משל בית המיה. ותנןי) והחתן מקבל עליו י׳ דינרין לקופה דהיינו קופה של בשמים ועתה הורגלו מפני שרובן עניות לכתוב לכולן ק׳ ליטרין שלא לבייש את מי שאין לו כדתנן במם׳ ביכורים יי) התקינו שיהו מקרין את היודע לקרות שלא לבייש את מי שאינו יודע. וכיון שמודה החתן שבין שניהם הכניסו קי ליטדין והוא מקנה לה בקניין גמור ומקבל עליו באחריות הודאתו כמאה עדים היכא דלא חייב לאחריני אלא לנפשיה. והרגילו כן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ובפי המקבל“) תניא ר׳ יוסי אומר מקום שנהנו לעשות כתובה מלוה דהיינו שוה בשוד, כמו שכותבין [בשטר מלוה] י) רק מה שמלוה בלא תוספת וגירוע. ומה שמוסיף שליש על הנכסים כמו ששנינו בם׳ האשד, נ) הטעם מפני שמרויח בהם. נובה מלוה. פי׳ גובה הכל מה שכת׳ בכתובה כמו שאילו הלוותה לו. מקום שנהגו לכפול גובה מחצה. נהרבלאי מגבי תילתא שאם הייתה מכנסת ד׳ ליטרין היו כותבין י״ב ליטרין ולא היה מנהגן להקנות בקניין אבל עתה שמקנין בקניין גמור נובה הכל אפי׳ ענייה כדאם׳ התם א (אמימר) [מרימר] מגבי שבהא פי׳ מה שהיו כופלין לשבח ולכבוד היה גובה הכל וברייתא בדלא קנו מיניה וכן פי־ הטעם רבי׳ אבין זקני״מ״ג [מ״כ]. ואמרי׳ “) רבינא משבח וכתב לברתיה. א״ל ליקני מיני׳ דמר אט׳ להו אי איקנא לא מיכפל ואי איכפל לא איקנא. אלמא שתלוי הכל לפי המנהג. ועוד שהרי הודה. ונרסי׳ בפ׳ זה בורר נ) הודה במטלטלין וקנו מידו כוהבין ובמקרקעי אעיג דלא קנו מידו. וכותבין אע*ג דלא אמ׳ כתובו והתומו כדאט׳ התם ההיא אודיתא דלא הוה כתוב בה אמר לנו כתובו וחתומו ובו׳ ולהכי לא כתבינן בכתובה הוו עלי עדים וכו׳ עד וכתבו וחתמו ג) שם קל״ט ע״ב. ך) כתובות פ״א ע״א. ה) ב״ב קל״ט ע״ב. ף) כתובות ס״ז ע״ב. ן) ושם. ךן) ביכורים ג׳ ז'• ט) ב״מ ק״ד ע"ב. י) שתי מלות אלו הוספתי ונראה בעליל שחסרים כאן איד תיבות וסמכתי על רש״י שם. כתובות ס ׳ו ע״א. ל) ב"מ ק״ד ע״ב. £) שם () סנהדרין כ״ט ע"ב.