Jahresbericht der Landes-Rabbinerschule in Budapest · 1884-01-01 · [7.] für das Schlujahr 1883-84 (1884) · page 172

166 weilen nur zwei oder drei10) genannt Werden, so beruht dies auf der Annahme von Haupt- oder Grundgeschmäcken, als welche dann gewöhnlich Süss und Bitter und daneben noch Salzig oder יעלה אבעבועות ויתחלחל כלו בהתערבו עם העפר והמין החמישי הוא הפועל האמצעי בין כל הפעלים הנזכרים למעלה והוא שתי מדרגות המדרגה האחת נמצאת בשמן ובכל גוף שמן והמדרגה השנית נמצאת בדבש ובכל נוף מתוק נמצאת לומד כי גם כל הטעמים נחלקים לחלוק הזה בכלל גם לחלוק אחר בפרט והוא שמונה מינים חריף מתוק שמן מלוח נאכל מלוח שאינו נאכל מר חמוץ מקבץ וי״א גם המקבץ הוא שתי. מדרגות המדרגה האחת מקבץ מעט כמו ההדס והמדרגה השנית מקבץ הרבה כגון העפצים וקורין אותר ע&יץ. Von Joi&a al־L0RK1, dem nachmaligen Leibarzte des Pabstes Benedict XIII., besitzen wir ein von Josef b. Benveniste Ibn Labi aus dem Arabischen ins Hebräische übersetztes medicinisches }Verk גרם המעלות (vgl. Steinschneider in Virchow’s Archiv XL p. 95 f. und Brüll Jhrb. 4, 54), aus dem ich die Eintbeilung der Geschmäcke nach cod. Vindob. OLIV — der Autorname lautet gegen Krafft und Deutsch p. 165 in der HS. richtig: המכונה א ל ל ל לן י — hierhersetze. Die Angaben בלע״ז, die Steinschneider a. a. 0. p. 96 für. ״doch wohl spanisch(?)“ erklärt, sind lateinisch: אמנם הטעמים כבר מנו אותם תשעה ולפי האמת הם שמנה לפי שהתשיעי שהוא התפל הוא אשר אין איכות מבואר לחוש גובר (insipidus) הנקרא אינשיפידום עליו ואינו פועל בלשון פעל מורגש והנה נזכור השמנה בשמותיהם ורשמיהם המתיקות הוא טעם פועל בלשון הגרה ורכות ופשיטות וחלקות עם רטיבות המרירות הוא טעם יגרור הלשון (duicis) וחמום מה והמתוק הוא דולציאום (amarus) נדירה חזקה עד שישעירהו בחומו וי[י]בשו והמר הוא אמארום החריפות הוא טעם ינשוך הלשון נשיכה חוקה כחומץ והחריף הוא אקאטום המליחות הוא טעם ימרק הלשון ויגרירה גרירה קלה בלא שעירות (acutus) ה ח מ צ ו ת הוא טעם ינשוך הלשון (salsus) ועם חמום והמלוח הוא סאלסום־ (acetosus) נשיכה קלה ויחתוך עם קירור מה והחמוץ הוא אסיטושום ה ע פ י צ ו ת הוא טעם יקבץ הלשון בהעצרו ומקשיותו החוק עם קור ויובש הקביצות הוא טעם יקבץ הלשון (pontieus) והעפוץ הוא פונטיקום [1. עט עוצר ומקשיות קל אשר בו עם קור מה והקובץ הוא אישטיפטיקות[ס השט ני נו ת הוא טעם יחליק הלשון וירככהו ויסיר שעירותו מבלתי [stypticus] [unctuosus] חמום והשמן הוא אנקטושא [אש.1] וס. Vgl. Averroes zu Avicennae Cantica I, 1 v. 31; f. 183 a. 10) Süss und Bitter als die Enden der Geschmacksreihe stammen aus Aristoteles de an. JI, 10 Ende. Mose Ibn Tibbon übersetzt: ומיני הטעמים על דמיון מיני המראים אולם הפשוטים המתהפכים הנה הם המתוק והמר ואולם האמצעיים אשר ביניהם הנה אשר ילוד, אל המתוק מהם הוא הדשן ואשר ילוד, אל המר הוא המלוח ואולם מה שבין אלו הנה הם החריף והקובץ והחמוץ כי הנה אפשר שיהיו אלו המינים הם אשר יחשב בהם שהם מיני הטעמים. Daher äussert Jehuda b. Salomo f. 60b: המתוק חם ולח והמר חם ויבש ושני אלו הן יסודי המטעמים כמו שהלבן והשחור יסודי הצבעים אבל הבינוניים שביניהן הסמוך למתוק הוא הדשן והסמוך למר הוא המליח ובין אלו החריף והקיבוץ זהחמוץ. Bei 1bn Falaquera f. 284a lauten Aristotele’s Worte: ומיני הטעמים כמיני הגוונים