Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums · 1903-01-01 · Heft 3 · p. Seite 275

Der Streit um den Moreh des Maimonides in Posen. 275 עיכופו את החמור הוה לעשות תשובה או שירד עמי לדין מחמת זה לפגי חכמי הגולה, (נב*צ, .. בוררו לוה ... רוב חכמי) ואם לא ציית יעשו עמו חכמי עירו כמו שראוי לעשות במסרא כזה, ונר׳ כי החמור הוה טעה במה שאמרו רז׳יל כל מלתא דמיתאמרא באפי הלתא לית בה משום לישנא בישא1), וההוא נאמר בדבר שהוא אמת נמוד וברור כשמש רק שהוא נסתר מעיני הבריות מ״ט אסור לספר אותו משים לישנא בישא, אבל אם הוא ידוע כבר לרבים ולפתות שלשה הם שיודעי׳ אוהו אין זה המספר מספר לשון הרע אבל עברה ומרה רעה איכא עכ׳־ם כמו שהתבאר הספר מדות בענין ההיא נבלה שראוה שנים2) כר, (נב׳יצ: ותנאים רבים יש עור בדבר כמו שהתבאר במקומות המיוחדים לזה) וצריך לדקדק בטלת דמיתאמרא ולא אמר כל מילתא שאומר אותו באפי תלתא, ולא אמרו חז״ל כך על צד הקרי וההזדטן ואיני רוצה להאריך בכאן כי אין כא; מקומו וכל טי שיש לו לב ידע שבמלה יו התבאר תואר הדין על מהכנתו. גם לא אמר בדרשה הסכלית שלו שיש לו ראיות על חרופיו וגדופיו רק כוונתי שיאמינו כל העם לדבריו, ויחזיקו אותו בחכם־ ובעל תורה נדול, ובאמת אינו אלא המור כי באמת אין לו ראיה על חרופיו נם אין לו שום יריעה בספרי החכמות כאלה, ומעולם לא עלה על דעתי לדבר דבר בספרים כאלה עד שבא חתנו השור ונתפתה לדבריו כאהת הנשים המתפתות ועליהם אמרתי ויהי לי שור והמיר, ואפי׳ בתלמוד אין לו כעלה יתרה רק כאהד הבחורים, אבל באמת ערום גדול הוא ובערמתו נעשה אב ביד פה ק״ק פוזנא, וכשמתה אשתו הצליחה לו שעתו ותועיל לו ערמתו עד שנתפתה עשירה אלמנה אחת בארץ רהוקה והיתה לו לאשה כי שם לא הכירו בטיבו וטבעו אבל בכל מקומות שהיה שם מימיו נתפרסם ומוחזק הוא בבעל מחלוקת ואין בו סגנון אב ביד, וכאשר הוכרח בכאן להיות שקט על שמריו בכאן'ולא מצא מקום למחלוקת עם הבעלי בתים בכאן פן יבלע לו געש ורעש בדעתו כמה ימיי ונתקוטט עם עצמו כי קשה להעתיק (3 נ.S) ההרגל והטבע עד שמצא מציאה גדולה לספר לשון' הרע על הרמב״ם דל.עם לומדי ספריו, והנה לא עלה בדעתי להשיב לזה הסכל יוסף שוטה ..... חרופיו כי אמרתי אל תען כפיל כאולתו, ועוד כי הזיל אסרו להתובח עם אפיקורוס ישראל ואמרו ה*ט עם אפיקורוס נוי אבל עם אפיקורוס ישראל ב״ש דפקר טפי8) ולכן ישבתי ימים רבים מעת בא הסכל השוטה לארצות 1) Erachin 16 a, צ י) Ist aus den מוסרי הכולוסופים, wo ein Weiser an einem todten Hund noch wenigstens die weisson Zähne rühmt. 3) Sanhedrin 38 b. 18*