Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums · 1900-01-01 · Heft 4 · p. Seite 163

Zur Charakteristik des Levi T)01נ Abraham ben Chajjim. 163 schieclenheit, mit welcher er jede Darstellung des Wesens und des Hergangs der Schöpfung ableimt, ist wohl auch ein bewusster Gegensatz gegen die Phantasien der Mystik zu erblicken, welche damals in seiner Heimath neu erblüht war. Maimunis Gedankengang enthalten sodann auch die Ausführungenx) unseres Autors, die sich gegen die aristotelische Annahme von der Ewigkeit der Materie, de]• Kreisbewegung und der Zeit richten 2). Sie sind im grossen und ganzen nichts anderes, als eine kurze Inhaltsangabe der betreffenden Kapitel des More3) in popularisierter Form. Die Widerlegung4) geht auf den Haupteinwand zurück, den Mainruni gegen Aristoteles, richtet, dass nämlich die Gesetze, die aus der bestehenden Natur unserer schon entstandenen Welt abstrahiert seien, keine Anwendung auf die Probleme, wie diese Welt und diese Gesetze entstanden seien, finden dürften5). Wenn es daher auch zugegeben werden könne, dass es in der vorhandenen Welt kein sohlechthiniges Werden und Vergehen gebe, so folge daraus doch noch nichts gegen die Schöpfung und für die Ewigkeit des Stoffes6). Umgekehrt■ sehliesse der zeitliche Anfang der ]) Yergl. Ood. hebr. Mon. f. 88b: ארסטו וסיעתו הביאו ראיות על הקדמות מצד החומר שאינו הווה ולא נפסד ומצד התנועה הסבובית שהיא אחת מרובות ושאין לה התחלה בטבע וכן מצד הזמן הנשוי בשווי עמה (עתה) ובי נדר העתה במו שבארנו שהוא התחלה ותכלית יהד ר״ל שהוא תכלית לזמן העובר והתחלה לזמן העתיד לבן יחשוב שלא ימצא עתה ולא יצוייר שלא קדמהו זמן ויומרו שכל הווה ונפסד הוא בזמן ואם הזמן נתהוה או נפסד היה צריך לזמן אחר וכן ללא תכלית וגם כל מלה שתאמר כגון קדם וטרם ואחר וזולת זה מן המלות הורה על זמן אם כן מהכרח המצא הזמן תמיד ויאמרו בי בל מה שיש לו התחלה יש לו סוף וההפך וכל מה שאין לו התחלה אין לו סוף והפך זה וכל זה לא יתחייב לנו כי בי אלו נודה בהם היותם על זה הטבע מעה שנמצאו גם מה שאמר כי בל מה שיש לו התחלה יש לו סוף הוא מחוייב במה שנעשה בדרך ההווה גם לא בעולם שהיה בכח כי אחר שהחדש מאין לא היה דבר שישא הכח המציאות מה שאינו כח וימצאו שגי הפכים יחד. 2) Der von Maimuni im More II, •14 angeführte erste Beweis des Aristoteles, der vom Begriff der Bewegung ausgeht, wird von L. b. A. nicht berücksichtigt. Wahrscheinlich glaubte er ihn, da nach peripatetischer Ansicht die Bewegung nur ein Accidenz des Bewegten ist, schon in dem Beweis enthalten, der die Materie für unentstanden erklärt. S. More II, 13 והתנועה מקרה ד מתנועע. Zu den Ausführungen über die Tcmporalbe- Stimmungen, wonach jedes ״jetzt“ auf eine vorangegangene und am letzten Ende auf eine anfanglose Zeit hindeutet, vergl. auch Gers'0indes Milch. "VI, 1,10 ed. Leipzig p. 329: העתה אשר עם היותו תכלית הוא התחלה und ff. 3) More II, 14 ff. 4) Die Widerlegung beginnt in unserer Textstellc mit den Worten: .וכל זה לא יתחייב 5) Es zeigt sich hier wieder, wie streng Maimonides die Grenzen der Erfahrung und die Schranken der Erkenntniss respektiert. Die Erkenntnisskritik ist der Angelpunkt seines Systems. 6) S. More II, 17. 11*