Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums · 1894-01-01 · Heft 12 · p. Seite 559

j Zur Biographie B. Menachem. Mendel Auerbachs. 550 לא נקט בברייתא הך‘רבותא ונר׳ דאפי׳ לרש״י ותום׳ דם׳׳ל טעמא משום כבו׳ הראשון א״ה האי חכם שאבר אין המרו רשאי להתיר דווקא הוא כדברי התו׳ במם׳ ע״ו דף ו׳ דמפרשו הירוש׳ בנוונא אחריתי ע״ש וטעמא דמלתא דהאוסר והמטמא שהולך לחומרא א״צ חכמה גדולה כדאמ׳ בכתובות פ״ק ומי איכא הוראה לאיסור מש״ב לטהר ולהתיר צריך לבל,ש טעמי׳ ווה שבח גדול כאומ׳ שהוא יודע לטהר את השרץ וכדומה והמחמיר לבלי צורך גנאי• גדול כדאי׳ פ״ק דעירובין דף ו״ ובר״פ ע״ז דף י׳ ד ע״ב ובחולין ם׳ אלן טרי^ות דף מ״ג ע״ב אחומרי ב״ש ואחומרי ב׳ ה עליו הכתוב אומי הבסיל בחושך הולך ואע״ג דלחד שנויא דהתם בעירובין היכא דפתרי אהדדת מ״מ הא נמי איתא במשמעו דכי אויל לחומרא בכולי מילתא אקרי הכסיל. בחושך הולך ולכן כשאחד אופר ואי מראה פני׳ להתיר ודאי גנאי גדול הוא לראשון שאוסר מש״ב כשהראשון מתיר והשני אוסר אין וה חסרון כבו׳ לראשון שרצה להראות פני׳ להתיר נהג בו חומרא אדרבא כבו׳, גדול הוא לראשון לב לבין [.1 שהיה לו:לב להבין ולהתיר] מה (שהין), [שאין] לשני וע״ב צריך השני להחמיר כדאמ'׳ בכמה מכתי1) כחא דהתירא עדיף וכן צ״ל לסברת רש״י.ותו׳ דס״ל דווקא חכם שאסר וכו׳.אבל חכם שהתיר חבירו רשאי לאמרי מהטעמי׳ הנ״ל וטעם של הירושלמי שסבר שאפי׳ הכם שהתיר אין חבירו רשאי לאסור הוא נ״כ טעם מספיק לרעתי מפני דהוי פגם'לראשון שמתיר את האסור ומקל בךבר אסור כי רוב העולם לא יתלו הדבר שבודאי היה למתיר טעמי׳ מספיקים להתיר ולפניו היה נגלה טעם של דבר אשי לפנינו לא נגלה כי אנן באצבע׳ בקירא לסברא2) רק אדרבה יתלו החסרון בראשון כי כן דרך הקוראי תרגי׳ [.1 תגרי] שמראין הפסולי׳ כנודע שיש כן בדורינו בעו״ה א״כ יאמרו שבמקל יגיד לו כל המקל יאמ׳ לי לי ויוציאו לעו על הראשון באמרם שהראשון הקל בדבר איסור כדאמ׳ התם בשיטות הנ״ל [עירובין ו:] מקולי ב״ש ומקולי ב״ה נק׳ רשע וא״כ לסברת דמרדכי שפסק בשם ר׳יי שאף ת״ח שהתיר אין חבירו רשאי לאסור אין להקשות למה או״ל בתלמוד ־בבלי בג׳ מקומות הנ״ל רק ת״ח שאסר און חבירו רשאי להתיר ולא אמרו ג״כ להפך ת״ח שהתיר אין הכירו רשאי לאסור, היינו משום רבותא באופן הנ״ל דלא מבעיא היכא דהתיר תחלה דהוה פגם שמתיר את האיסור אלא אפי׳ אסר הראשון דליכא כ״כ קפידא כדאמ׳ גבי שוחט דאם אמ׳ על המותר אסור לא מעברינן ליה, אבל אם אמי על האסור מותר מעברי׳ ליה ואפ״ה אין חבית רשאי להתיר משום כבודו וא״כ בנ׳יד פשיטא לפי סברת רש״י ותו׳ שחכם שאסר דווק׳ הוא כי אם הראשון מתיר או ליכא שום לעו לגמרי לראשון מהטעמי׳ הנ״ל א״כ ליכא קפידה בדבר כ״א נעשה* עתה על צד היותר טוב להשתמש בס״ת שיהיו כשרי׳ לכ״ע ואף אסל יהיו סבלות ג״כ כדברי הראשוני׳ וטעמם היה ונמוקם עמם מה בכך, והלא במקום שהראשוני ׳ S. Berachoth f. 60 a. (1 S. Eruhin f. 53 a. (2