Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums · 1894-01-01 · Heft 12 · p. Seite 558

Zur Biographie R. Menachem Mendel Ausrbaeha. 558 דברים שלא מנה רמב״ם שבודאי פסולים הם בתוך אותן הב׳ דברים שם פ״י מהס״ת וגם מה שכתבו החכמים הנ״ל שיש לחוש ללעו הראשונים והמנהג שנהגו יבטל ההלכה והנה אף גם ואת שדבר הוה &צלינו' בתכלית הפשיטות שאין לחוש ללש הראשונים בנדון וה כלל בהיות שטעו בדבר משנה ממש ומכ״ש שאין מנהג מה מבטל הלכה כי. דווקא במקום שהלכה רופפת בידך או״ל לילד אחר המנהג אמנם כן כאן ההלכה ברור ופשוט הוא מ״מ בהיות שיש הרבה פניי בעניין וה בדין חכם שאסר אין הכירו רשאי להתיר ומתוך טעם ועקר נתאמ׳ הלכה בהיות דין חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר מצינו ג׳ טעמים בתלמוד אי במם׳ ע״ו דף ז״ני] בפ״ק ת״ר הנש[א]ל לחכם וטמא לא ישאל לחכם ויטהר לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר היו שנים וכו׳ ר׳ יהושע ב״ק אומי בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרי׳ הלך אחר המקל אר״י הלכה כריב״ק והתם כתבו בתר ודווקא אסר אין חבירו רשאי להתיר אבל אם התיר הכירו רשאי לאסור ע״ש נם איתא במם׳ נידה בשלהי פ׳ כל היד [0] ילתא(אתייא) [אייתא] דמא קמיה דרכה בר בר חנה וטמי לה הדר אייתי לקמיה דר״י ודכי לה והיכי עביר הכי והתניא חכם שטמא וכו׳ טמויי הוה מטמי לה כיון דאזל בכל יומא הוה מדכי לי כה״ג והאידנא הוא דחש בעיניה דכי לה וכר דילמא ■וכו׳ רב יצחק בר יהודה אגמריה סמיך ע״כ ובפי׳ נחלקו רש״י ותו יע״ש ולסברת רש״י איכא למירק דבשלמא במלתא דתליא בסברא איכא למיחש לכבו׳ הראשון משום דנר׳ דאין בעל סברא נכונה אבל במלתא דתליא בגמ׳ מה חסרון כבו׳ יש לו הרי מ״ש למד מרבו ואידך נמי מה דגמר מרבו קאמ׳ ומה שייך להקפיד בזה ואפשר לומ׳ דרש״י ו״ל נשמר מוה במה שפי׳ אגמריה סמך דפשיטא. ליה דטהור וכו׳ ולא פי׳ דגמר כן מרבו ועוד בא דג׳ במם׳ חולין דף מד[:] על ההוא עובדא דפסוקת הגרגרת דשדרוה קמיה דרבא בר בר חנא ובדקה ברוב חללה ואכשר וכוי והיכי עביד הכי והא תניא חכם שאסר וכו׳ ה״מ מלתא דתליא בסברא רבא בר בר חנה אנמריה סמך ע״כ ועתה מכל סוגיא הנ״ל נר׳ בעין כל דדוקא מלתא דתלי׳א בסברא או אין רשאי להתיר מה שאסר חבירו מהטעמי׳ שאכתוב לקמן אבל הכא דאגמריה סמך מכ״ש כשהראשון טעה בדבר משנה פשוט וברור הוא שרשאי להתיר מה שאסר הכירו. והנד, ראוי לדקדק בכל שיטות התלמוד הנ״ל הן ע״פ פרש״י ותום׳ נר׳ שטעמו הוא של חכם שאסר שאין חבירו רשאי להתיר משום כבודו של ראשון א״כ יש להקשות למה דוקא חכם שאסר אין חבית רשאי להתיר כמ״ש והלא לפ״ו אף חכם שהתיר אין חבירו רשאי לאסור בשלמא אם הטעם הוא משום דשויא חהיכא(דאסורה) [דאסורא] כמ״ש הרא״ש והר״ן בשם הראב״ד והרשב״א אוי שפיר יש לחלק בין חכם שאסר לחכם שהתיר ועוד נ״ל לפרש טעם אחר ע״ז אוי נמי יש לחלק כאשר אפרש לקמן בע״ה אבל לפי טעם וה אין לחלק לגמרי בין זה לוה וכ״ב באמת בירוש׳ כמי׳ש התו׳ במם׳ ע׳;ו [ו] דברי הירוש׳ ובמרדכי ת״ח שהתיר אין חבירו רשאי לאסור וק׳ לפ״ו אמאי