Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums · 1884-01-01 · Heft 2 · p. Seite 68

68 Akrosticha, mit besonderer Berücksichtigung riante angegeben wird. Statt משתה steht hier wieder זמרה, der letzte Vers der dort רבו beginnt, ist hier der vorletzte und für ויכתבו, im letzten Verse dort, steht hier את בחב (l. אתי), so daß der Name עזרא p hervortritt. Wie sich JehudaHalevi's ישן אל מרדם in שפתי רננות p. 10 b findet, ist das Strafen- Akrostichon gänzlich verwischt. So wie es in Sachs' relig. Poes., S. 34, zur Darstellung kommt, habe ich es auch in einem Jemener Siddur der Pariser National-Bibl. gefunden. Nur fängt dort die letzte Strafe nicht אהיה אשר אהיה flV sondern ׳חאהיה ־ ־ was das einzig richtige ist, an. Es kommt auch vor, daß einzelne Verse weggelaffen werden, um einer Dichtung, die durch ihre Länge lästig werden kann, allgemeinen Eingang zu verschaffen. So finden wir es bei dem bekannten Sabbathliede יום וה לישראל, als dessen Verfasser selbst Zunz in der Litergesch., S. 555, schlechthin Isaak angiebt. In dem eben angeführten שבחי אלהים, Oran, II Aust. 1880, enthält es aber nicht, wie bei uns, sechs Strafen, sondern noch einmal so viele, die das Akrost. יצחוק ל1ריא חוק tragen, der auch in G. P o l a k' s Anhänge zum holländischen Machsor als der Verfasser genannt wird. Unter diese Kategorie fallen wohl folgende zwei Strafen aus dem Diwan: כל עצמותי חאטרנה ה׳ טי כמוך בי לדרוש אח רצונך שמך קראתיו ולהתנפל לפניך לבי מצאתיו אליך אל מעונך משאת נשאתיו כי מחשבות׳ הם מעשרות׳ ורברותי הם מובחותי אשי וקרבני נפשי שפוכה מלך אחר אשר אליו כלו נפשים כי מעלליו במעלליו ראום דרושים יושב קדם ומפעליו כל עת חדשים עם דור אכותי עם שנותי ועם תולדות׳ כי כל ימותי בו יחזו עיני אות המלוכה.