Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums · 1879-10-01 · Heft 10 (Oktober 1879) · p. Seite 458

458 Zur Composition der agadischen Honnlien. Spalte füllende Auslegung auf פרשה זב וזבה zurückgeführt und schließt שינאטר איש ב׳ יהיה זב טביסרו וגוי ואשר. זבו׳ (über den letzten Satz אשר ר״?! הורה ובו׳ vgl. ob. S. 412). Eine ursprüngliche Auslegung eines 3!!>'ח330־שה"ש wird doch schwerlich diese Eilt- Wickelung genonimen haben. Das ganze Stück ist aber nichts anderes als das erste Proäin, einer Derascha über פרשה זב חבה, welche Cap. ll> in Lev. r. bildet. Dort lautet der Anfang: ואשר. כי יווב דסה וכוי וש״ה ראשו כתם פו וגו׳ ראשו זו חורה דכתיב הי קמי ובו׳. Der Text der Derascha ist hier weggelassen und das Proöm über ראשו כתם פז als Auslegung dtrses Verses gesetzt worden'). Zu 5,15 (שוקיו עטור׳ שש) schließt die Ausleg. אבל לעתיד לבא טה כתיב לא יבגו ואחר ישב וכד, וגרה בגזים זרעם וצאצאיהם בתיך כל העטים וכוי, ein formeller Schluß einer Derascha mit der üb- Uchen Anführung messianischer Verheißungen (G. V. S. 351;). Das gaiize Stück ist das Ende von Lev. r. Cap. 25, einer Predigt über Lev. I i>, 23 f. וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וכוי. Wen das formelle Argunrent nicht überzeugt, der prüfe beit Inhalt des Stückes: שוקיו עטודי שש ... טיוטדים על אבני פז אלו פרשיותיה של חורה שנדרשות, לפניהם ולאחריהם . . לפניהם מנין שנאסר ואיש כי ישכב אש ה שככת ורע מה כתיב בתריה וכי תנאי אל הארץ ונטעתם כ ל.עץ מאכל וכי מה ענין זה לזה . . וגדרשוח לאחריהן כיצר דכתלב שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל מה כתיב בתריה לא תאכלי על הדם לא תנחשו וכו׳. Diese Stelle vermag allein die Abhängigkeit des Cant. r. von Lev. r. zu erweisen. Zu 7,6 (ראשך עליך ככרמל) lautet der Schluß הה״ד צו את ') Einzelnes ist im Cant. r. nach Lev. r. das. zu emendiren, so gleich im Anfang: דאטר] רב [הונא] כשם ר״ל]. Ta das ganze Stück und darin der Satz קווצותיו תלתלים זה הסידנול, aus Lev. r. entlehnt ist. so ist auch aus der Deutung zu 1,11 עם נקרות הכסף זה הסרגל, welche rooljt jenem Satze nachgcbildet ist, ein Argunrent für das relative Alter des Cant. r. (G. B. S. 264 d. vgl. ob. S. 348) kaum zu entnehmeir.