Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums · 1877-01-01 · Heft 9 · p. Seite 428

428 Mardochai den Hlllel, והתרתיו, וחברו עלי הכירי ואטרו מקינסא דאסיר אע״פ שנשר זפתן, ואמרתי להם אם אתם מקניטין אותי אני אתיר' אפי׳ היכא רלא נשר ופתן כלל אלא מיר כשהוציא שכר זשיפשך י) במים אם נתן לתוכו יין מותר הוא, רלא רמי ליץ נסך שהיא בחבית וקנקנים דהשת' כשיתן בתוכו יין כשר יפלוט יין נסך טעמו והוא עיקר איסור, אבל הכא חבית של שכר שתפלוט טעם שכר ביין בפסח הוי נותן טעם בר נותן טעם, רהא שכר בפסח אינו עיקר איסור אלא חמץ ע״י תערובת הוא כדאית' באילו עוברין (פסחי׳ מ״ג.) ואין בשכר אלא טעם חמץ, וכשיתן השכר טעם בחבית ומהבית טעם אחר ליין היינו ממש כדגים שעלו בקערה דמותר לאוכלן בכותח ולא רמי כלל לטעם יין נסך בחבית דהת' עיקר איסור הוא ולא טעם איסור" ומזה הטעם יש להתיר קנקנים של שכר להשתמש בהן בפסח, ואומ׳ אני כל מה שאמרו חכמים להגעיל כלי חמץ לפסח היינו אותן כלים שנשתמשו כהן עיקר חמץ, אבל אותן כלים ש.שתמשו בהן טעם חמץ כגון שכר ואפי׳ רותח אין צריך העגלה ונותן טעם בר נותן טעם הוא, ואפי' יירה שמבשלק בה שכר אינה עריכה העגלה ולא כמו שאמרת דדיק׳ חמין בצונן ראפי׳ שכר רותח אם נשתמש בכלי אין צריך הגעלה" עכ״ל רבי׳ אפרים" ורבי' יואל תלוי השיבו, על החבית של שכר המזופף ומשירין ופתו ע״י האיר ונותגין לתום (יין) והתיר מורי וחברו עליך חביריך ואסרו וראיי׳ מקינסא הרין עמהם, דשכר הוא חמץ ע״י תערובת ולא טעם כ״א ממשו כדאית' באלו עוכרץ, רכל מה דמני התם הרי אלו באוהרה ושכר הטרי חרא מינייהו ומוכח בגט׳ (שם) רחמיר ע״י תערובת מחט' נוקשה בעיניה, ואי חמץ ע״י תערובת טעם איכא ולא ממשית איך לוקין עליו, הא״ר יוה' טעמו ולא ממשו אסיר ואין לוקין עליו ותו לדברי מר דהוי נותן טעם בר ניתן טעס״אמאי צריכי' עירוי כדטובח בירושלמי" עור השיב רבי' אפרים והחזיק רבדיו תותן טעם בר נותן טעם בנ״ט הוא ונלאיתי לכתוב". Welche von diesen beiden Redactionen ist nun die correctere? die im rheinischen, respective in unserem gedruckten, oder die im öftreichischen Mardochai, respective in unseren Hand- ') Ms. ושיבשך,