Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums · 1871-01-01 · Heft 3 · p. Seite 118

118 Die Stellung einer karäischen. Und darunr halten wir auch gerade diejenige Partie im אמונות ורעות, worin der gewandte Polemiker Saadia die Beweise widerlegt, welche Christen und Muslimen für eine vor sich gegangene Abrogation der ersten Offenbarung und ihrem Ersätze durch eine neue zweite, beziehungsweise dritte beigebracht hatten, als die gelungenste, dein Ziele entsprechendste. Saadia will denkgläubige Juden heranbilden, und diese sollen es wohl wissen, daß sie auch Juden bleiben müssen. Ohne erst lange Auszüge aus einem in Aller Händen befindlichen Werke machen zu wollen, verweisen wir lieber auf die ganze zweite Hälfte des 3. מאמת vom אמונות ורעות. Joseph Haroöh hingegen in seinem ם׳ נעימות — אלמחתוי, das, wie er selber sagt, die Wurzeln der Religion und die Abhängigkeit der einzelnen Gebote von diesen umfassen sollte, bemerkt über diesen wichtigen Punkt gegen Ende des 39. Kapitels im שער ביופי חיוב השליחות Folgendes: וביארנו מזולת מקום דרך יריעת הודאי באותותיו ע״ה ובהיות זה הכתב אשר עמנו כתב שלו וכי הידיעה על פרטו הויה כמו היריעה על כללו ויחייב להתחזק ולתפוש באשר ערבה תורתו עייר, לאשר התמידו לעולם ואולם נודע מן חפצו בוודאי קיום החמרתו וכי הוא לא יסגיל בזה מי שהיה muß — ממנו וביארנו זה בשאלה מופרדה, ולו נסך שריעה זולתו ולו נסך שריעת הוולחו — היה חוב שנדע וודאי אותותיו וידיעת הודאי heißen נשואה ולכן כרתנו על היותה מחייבת לנו והיא חובה עלינו, וספרנו זה וא "עי׳ פ שהוא מתכנה מחתויא לעקרי הרין ועקרי התליאה ברברי המצוות של תורה ופרט המצוות מכלל אלה ולמען יראתנו שלא נאריך ונצא מן החפץ קצרנו מן הקצת הזכור באשר ישוב אל כללם וכבר עשינו ספר מצות ודברנו בהם מה שהוא פרט לאשר זכרנו אוחו הנה כלל ולא נצא בזה הספר מדרך ספרי העקרים ומנהגם והדבור באותותיו ע״ה יצטרך אל ספר מופרד. ״Wir haben anderwärts auseinandergesetzt, wie er (Mose) durch seine Zeichen als zuverlässig sich erwiesen. Und da unsere ״Schrift" von ihm herrührt und die Erkenntniß der Einzelnheiten derselben wesentlich ist, wie die ihrer Gesammtheit, ist es nothwendig, festzuhalten an Allem, was seine Lehre uns auferlegt, da er sie für ewige Zeit gegeben, und der ewige Bestand derselben seinem Willen gemäß ist, und er dieselbe nicht auf seine Zeitgenossen allein beschränkte. Wir haben dies in einer be-