Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums · 1870-01-01 · Heft 10 · p. Seite 453

453 .Emunotli wedcoth«, angeblich von Bereclijali hanakdan« ומה אם הבריאה :heißt es [וכאשר יהיה זה הענין הידוע (48 .S) והיצירה כך הם כורעים וברוב שידול ופיצור הם נרשמים ונחקקים במחשבות, היוצר על אחח כמה וכמה, אשר הוא נפלא לאין חקר וסתור מכל נסחר ועמום מכל עמום ועמוק מכל עמוק ונעלם מכל נעלם ונשגב מכל נשגב וחבוי מכל חביון וגבוה מכל גבוה ועליון מכל עליון שאין השכל יכול להשוותו בצורה וגם לא לרמותו מפני שאין המרע משיג לו איך וכמה וגם לא מוצא לו לא מקרה ולא עירע ולא טיפל ולא חיבר ולא מסמך, ולכן כל העשתונות נבוכות וכל המחשבות נבהלות וכל השרעפות נבהלות ונלאוח מלשערהו בשיעור ומלהגבילהו בגבול ומלתארהו כתואר ומלפרסמהו במקרר, .ומלטכסהו בטכס או צורה או דמיון וכי Ferner heißt es iveiter in demselben Buche ]Bei Tibbon (S. 58) ואקדים בתחילה ענין :[ואומר כי כל מה שרומזים אליו ובי כלול ודבר גמור כרי שיהיה עיקר לכל הדברים שאי אפשר להרהר אחר יוצרנו ולא להתרעם אחר מרותיו ולא לרמותו ולא להעריכו לא בלבנו ולא בשכלנו ולא בהרהורינו ולא בערוכינו ולא בשעורינו ולא במרענו ולא בשכלינו ולא בספורינו לא לממש זלא לגודש ולא לעיקר ולא לניצב ול^ לטפל ולא לתואר ולא למין ולא לכל און לא נשערהו בשעורם ולא נחשבהו בקצבונם ולא נרמהו בדמיונם ולא נספרו-,1 בספורם ולא נשים מדתו כמדתם לא בדקותם ולא בעבוים מפנו שהוא היוצר והוא הבורא לכולם כמו שנתברר לגו מקנצי השכל שכל ממש ונקצב וטפל ומין וכל און וגושם וגולם וגוף ועיקר ושורש ויש ומצוי ורק וקל וכבר ועוה וכפול ופשוט ומורכב ומחובר ותואר ועירע ומקרה ואדש וגרש כולם נתחברו ונכללו ונתכוונו ונבראו ונוצרו ונתרכבו ונתחדשו בחפץ זה היוצר וברצונו ובמאמרו, לפיכך אין ראוי ואפשר שירמה לאחר מהם נשגב ונעלם ונתעלה בכבודו ויקרו והדרו, וכלל האילות והכנויים והשמות והספורים הכתובים בתורתנו הנאמרים בלשון גושמנית בשביל יוצרנו יש לכולם טעם וסבר ובאור כי הם נאמרים לכבודו ויקרו ועוזו על דרך הכבוד והגורל והעזוז וכי• Diese Blumenlese dürfte wohl schon genügen, um unsere Aussage über den fünften Gesang zu bestätigen. Diese Blutsverwandtschaft beider Werke, wie ihn der beiderseitige Wortvorrath offenbar verräth, erstreckt sich sogar bis auf den Titel des Gedichtes. יחוד, das signifikante Wort des Titels, führt der Uebersetzer unaufhörlich und mit besonderer Vorliebe zwischen den Lippen. Er nennt Israel öfters, מתי היחוד; wo Saadia in der Einleitung an den Leser appellirt, schiebt der Uebersetzer abwechselnd ein: למען, ויסקלו אח דרך היחור, לחזק היחוד ברירות היחור und verfehlt auch sonst nicht, auf den יחוד zurückzukommen. Ja, er bezeichnet in der Einleitung sogar das Saadianische Buch ausdrücklich als ein ספר היחוד in folgendem