Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums · 1870-01-01 · Heft 9 · p. Seite 405

»Emunoth wecleoth«, angeblich von Berechjali hanalcdan. 405 ־ במרעי הקשיון הפלוני, כבר ראוי שנבחון דבריו ונבדק קשיוניו, אם נמצא שהוא מבטל בהקישו מרע אחר או עלה אחרת עדיפים ונשאים ממה שחשב ויתרים על מה שהקיש ראוי שנעזב הדבר המועט ונחפש הדבר הגדול ונסמך על הקשיון הכללי ורומה הדבר הזה לרברי האומרים כי הבריות נבראו מן המים וכי. Ein anderes Beispiel im ersten Buche, סטו Saadiah die zweite Art der angeführten Weltanschauungen, wahrscheinlich die der Mutakallimun, auseinandersetzte, heißt es gleich darauf (S. 26) ונורו בזה ושמו בזה אמונתם. והביאם אל המאמר הזה שלא יודו במה שאינו בנמצא, ואלה הצורות אשר טרהו בהבאתם לדמותם אל צורות .הטבעים האלה הנמצאים והנני מבאר מה שיש עליהם בשערים האלו וכי ״Veranlaßt hat sie zu dieser Erklärung, weil sie Etwas, das in der Wirklichkeit nicht existirt, nicht anerkennen wollen; jene Formen aber, die sie mit solcher Mühe herbeibringen, um aus ihrer Analogie diese vorhandenen natürlichen Formen zu erklären" — hier fehlt offenbar die andere Hälfte des Satzes, etwa לא ראו אותם ״;וכמותם מעולםdergleichen Formen existirten ja ebenfalls nicht," muß offenbar ergänzt werden. Die andere Interpretation lautet an der betreffenden Stelle: וחתכו על זה הדבר ושמו וו המהשבה נימוס אמונתם. ונצרכו לאלו ההרהורים וחייבו את עצמם באלו המחשבות בשביל שלא ירדו ולא יאמינו בעשיית יש מאין, מפני של^ מצאו דבר שהותקן מדבר נעדר, וכן הם אומרים אי אפשר להאמין אלא בדוגמת מה שראינו, ולא ירעו האוילים כי אלו המחשבות וההרהורים אשר בראו אותם לא ראו א ו ח ם וכמותם מעולם. Nun nodj ein drittes Beispiel, wo es sich darum handelt, die Jnterpretenehre Jbn Tibbon's zu retten. Im dritten Buche, wo Saadiah den Grund für manches Verbot angiebt, hat der deutsche Uebersetzerl) es für unerläßlich gehalten, euren Zusatz aus eigenen Mitteln beizufügen. Indessen liegt hier gar nicht — wie der deutsche Uebersetzer glaubt — die Wahrheit in der Tiefe des Brunnens, sondern oben auf dein Boden grade vor den Füßen. ') Fürst, Leipz. 1845 S. 203. Daß diese Uebersetzung oft geirrt hat, schmälert ihren Werth nicht, zumal sie die erste war und die einzige ist. Unverzeihlich aber ist es, wenn der letzte Herausgeber, trotz des gelehrten Gesichtes, welches zur Einleitung herausschaut, dies Alles gläubig nachschreibt und noch obendrein ibn Tibbon für den eigenen Mangel an Verständniß verantwortlich macht.