Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums · 1864-01-01 · Heft 10 · p. Seite 388

m Die Neugestaltung des Rabbinenwesens vjrv;i; Man wird diese eigenjdiümliclie, dem Geiste des Judenthums widerstrenbede Erscheinung durch nichts Arideres erklären können, als durch das allgemeine Zeitbewusstsein, das sich aus dem WiiTsal der־ äusseren Verhältnisse nicht herausfinden und für die Lösung der hohen Aufgabe, selbstständige Fortsetzerin der Vergangenheit und Schöpferin einer Zukunft zu sein, nicht die genügende Ruhe und Sammlung finden konnte. In der I hat hat denn auch jenes Zeitalter eine>Zukunft nicht geschaffen: es auf den Talmud eigenmächtig Geldstrafen oder den Bann zu decretiren, einen Riegel vorschieben. Hatte dieses Verfahren auch hie und da überhand genommen (vergl. 18. b. Sch. R. G. 17. 61• מלומדי הנקרה ר(היו מגדין לכבודם so ward jener Grundsatz doch in einer Weise geh tend gemacht, die mit dem Bewusstsein der eigenen Würde unverträglieh ist. s. J. Weil r. G. A. 129 : דבדורותינו אץ קרוי ת״ח כמו בימיהם שהיו יודעים ובקיאים בכוויה תלי^מודא במשנה בהלכות וכו' י und daselbst R. G. A. 146: בעו״ה נתקלקלו הדורות ונתמעטו הל^בבות mn .ועותרת בזמן ונרתעווחו הדיינים ל־יא אשכחן שום למדן בעולם שהוא מומה' לרבים. Aehnliche Aeussemngen finden sich auch bei Maharil und werden im Namen Menachem’s von Merseburg berichtet bei J. Weil. Hai. 68, wo er schiiesst: י אנו רואין בעינינו הרבה רבנים המשתמשים בכותר רתרבנוות־ ואינם ראויים לכך ואין בידם לא לחם ולא שטלה ואפילו לבחור אינם ראויים והרבה מהם שהועמדו בשביל ממון. Man vergleiche dagegen, wie noch 78. b. Sch., obgleich er von den ״Gelehrten“ Demutli und Bescheidenheit fordert, ihre religiösen Rechte betont (a. a. 0.). Freilich hemühefce man sich denn auch später, als das Selbstbewusstsein der Rabbiner — durch die weiter anzugebenden Ursachen ■— wieder erwachte, die alten Ehren und Befugnisse zurückzuerobern (vergl. Isr. Brünn R. G. A. 102), und hundert Jahre nach Jacob Weil lautete die Sprache in Betreff der Bedeutung und der Machtvollkommenheit der Rabbiner schon entschiedener. So sagt Isaak Adarbi (דברי ריבות), R. . G. a. 295: יצאתי לעזרת השם בגבורים למלחמת הוכה ווה כי חייב כל אדם להרים דגל עטרת תפארת החכמים השלמים ושרים וכל המבזה ת״ח איו לו חלק לע״ה״ב ־ ואין לך בזמן גדול הזה שיתחברו אנשים ויסכימו לבטל הכה; רהמסור?־1תלמידי חכמים.לנדות למי שראוי לנדות ויאמרו שלא יהיה הנדר . נדר כי אם בהסכמת הטמונים יהיו מי שיהיו אין זה כי אם קשר בוגדים .. Man beabsichtigte 'nämlich, die Einrichtung zu. treffen (vergl. Isr. Brünn R, G. A. 188), dass die Rabbiner nur im Verein mit den Vorstehern den Bann sollten verhängen Mrfen. ׳:״