Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums · 1858-01-01 · Heft 9 · p. Seite 351

Wisseilschastücf)c A»fsätzt. 361 כל הפירי;־•ב־ ביחד, העוקץ אצל הנץ, ובא מזל כפיל שהוא הב ומגדלו ומויצך אח הגוה בץ הנץ לעוקץ, ההוציא מזרות בעהו, ־׳ הנהוב ביר׳ הייא אסר ־' אבין אמי ר' סימון למה נקרא ׳צמו מוריה ׳-ממזר אח הפי־וה. ועיש־ על בניה הנחם, פה' או אב הובל להגהיו. ♦יי♦•* ייי״ -״׳<-״. ך־י* ייי־יר־ן י־י^יר־י ח י יד ין י" ה י רז ד׳ ר*י^וד *ידירי דיתר f *09\ * Im Imr m H Wr *V ~ mm i )04 I 11 -mm mm *m 11 W < * י י E < j 94 U \ m | < «d ■בחנון ננקרח בהסף והחיו בפתח אבל אילו היה נינקד ההיו בחמף והנון בפהה אז היה משמע ליבון יהמה, תנחם. (לו.) הידעת הוקוח ׳צמים אב היציב מיס מ יו בארץ, אמי.ה׳ סימון אין כל עשב ועשי ניאץ לו מזל ב־ק־ע, מכה אותו ואומר לו גדול, הה" ד הידעת חוקוח התר (לד, לה) מיב אב היציב מיצמרו באי־ץ, ל׳צון יצומו , « -- — ־ 1 m ך ’ r ״'־״־־־ •׳׳*־־ קולך לצוותי יצ־ו־יד.לך מס־ שיפעת מיב לכסות אח ארצך כדי שובעה או ההשלח ברקים וילכו ביצליהוהך ויאמרו לך הננו מזומנים הס לעשות ׳צליהות כשאני מריב לעב קולי לקבל ממר ולברקים שיבריקג על הארץ ביצעה ממר נבונים לעשיות ׳צליהותו כעיניין שיאמר ירמיה לקול תהו המון מיב בשיטים, ויעלה נשיאים מקצה הא־ץ בדקים למטר עשה. (לו) מי שית במהות הבמה או מי נתן לשבוי בינה, כי אב אני, ומה ניצחנו שני איבריב הללו שישי בהם הבמה יוה־ מכל האיברים, שיכוי הוא הלב, במהות הב הכליות, (לד) מי יספ־ שהקים בהכמה, מי מוציא במכפר זולחי, ונבלי ילזמיב דם ר!<בים יטמקבלים מט*י כנביל יין, מי ״צ ביב, מי י׳צכיבב וינוחו מלקבל מטר. (לח) בצקה עפ~ למוצק, איפה הייתה ביוב ׳ציצקת׳ עפ~ למוצק, ליסוד עולב באמצעיתו, ורגביב ידבקו סביב לצדדין. עד כי נתמלא א־כו ורחבו ונעשית ארץ, והיאך הב• יצוקים ועומדים עד עכשיו, בנוהג שבעולם אדב משליך אבן או הול לסיב והב שוקעים מתוך כבידב והארץ כולה עפר ורגבים ורקוע ה על המים ואינה שוקעת, כל זד. הודיעני, (ל״ט, מ׳) ההצוד ללביא טרף והיית כפירים המלא, כי ישוחו במעונות ישבו בסוכה לסר ארב, בריות יצב ־א הי במדבר בארץ לא זרועה, שמא אהה יכול לצוד להב סזון לכלכלם כשב שאני עושה שאני צד ללביא מרף והית כפירים המלא, כאיבר יכנעו בטעונהב לארוב טרף או כלום (טא) הכין לעורב צירו אש:־ ילדיו אל אל ישוועו יתעו לבלי אוכל שאביהם שונאם והקיבה מזמן להם יתושים הנבראים מצואתם ונכנסים לתוך פיהם, ועל כל בריות הללו אני מתמלא רהטים ונותן לבהמה לחמה, לבני עורב אשר יקראו ועל האדם הזה שנברא בצלם ובדמות על אהת כמה וכמה, ואתה אומי שאני אשית אליו לבי להשחיתו, כיוצא בדבר: (לט)־ (א, ב) הידעת עת לדת יעלי סלע, כשם שאני נותן לב לעת לדתנרז. תספור ירחים תמלאנה, יעלי סלעי שטנבוק בל״ע והיא מקשה לילד ויולדת בעצב ומתוך כך היא שונאה את• וולדה וכשכורעת לילד עולה לראש סלע גבוה כדי שיפול את וולדה ארצה וימות, והקב״ה *25