Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums · 1856-01-01 · Heft 6 · p. Seite 227

©ilH'iifcl'i'ifUid'C Aufsätze. 227 שפדו לדם בניב וד,ולידו אחריב׳, אבל באיוב גדל ד,כאב מאד •״לא להם לנחמו אפילו בנופו וכש־אה שישבו לדב טשחומטים שבעה ימים דצבעד לילות, לאהד שעברו שבעת ימי אבלו שדץ אבילות שישב בדד וידם, ולא-- ימי אבילות. (•:) ויקלל את יומו. (א) פתח איוב את איוב י ע\ ובו ויצעק איוב, ובל ענייה האמורה אינה אלא דרמת קול, ואב לבולב, וענו הלוים ואמרו ואל) בל איש ישראל קול רב, וכן ועניה ואטרח דביר,-,־יי׳ <ג> יאבד יום אולד בו, פת' והלואי מי יחן והיה אבד היום והלילה ׳ב; אמי בו וכן והלילה וה־וב שיולדת־ בו, כיוצא בו אתה אוט' להגיד הם דך ואמונתך, כיוצא בו אתה אומי מה טובו ומה יפיו דגן בהורים ותיהוש ינובב בתולות, אם תאמר כשתתייפנה הבהולות בתי־יוש בלבד אין ואח שתשתה ביריד ולא האכל שיהגה ממנו, וגב אם תאמר שייפה הדגן אה הבהו־ים בלא תירוש גם אכילה בלא שתייה אין טוב באדם, אלא על כ־הך דגן ותירוש יתן, ינובב, תנוכה הקב״ה לבהו־ים ודגן ותירוש ינובב דזקבה לבתולות, אף כאן יאבד יום איולד בו,פת' יאבד יום ולילה עמו שיולדת׳ בו, וכן ■יאבד ליל ויומו עמו שהיה אדם יכול לומ־ הורה גבר הורה איוב, אותו הלילה הו־ה בו איוב, זהו פשוטו ומדרשו שגו־ בפי הכול. (ד) היום ההוא ■יהי חשך, פת׳ להפר ברית היום וחוקות ירח ■וכוכבים לאור לילה מהיות יומם ולילה בעתם אי איפשד שכבר נגז-־ה גזירה מששת ימי ב־אש־ח, שלא ימושו החוקים האלה מהיות יומם ולילית בעיתם, שיהא האור נכון לממשלת היום וירה וכוכבים לממשלת; הלילה, אבל מי יחן והייתי יכול לבטל גזירה וו שהלילה ההוא יהי חשך. אל הופע, עליו נה־ה, פת׳ שלא יעלה בו עמוד השחר. (ה) יגאלוהו השך וצלמות, פת׳ מי יתן והיה כה בידי לגזור עליו שיגאלוהו חשך וצלמות ותשכון עליו עננה, ויבעתוהו כמרירי יום, פת׳ כאותם הדברים שעושין את היום לבריות מר, הם עננים ומטרות עז וב־ד ושלג וקיטור. (ו.) יקההו אופל, הלוואי זיקתה ו אופל. ואל יתד בימי שנ¬ חבא ליסנות לילי שנה אל יאט־ בו המונה אחד שלא יהא נמנה במללם, וכן נוהגות האותיות בגד כפת בסוף תיבה בגזירת פעל שלה ה׳ שהן דגושות ומנקדות בחטף כמי וישב מן שבח, יפת אלהיט, ויבך, וילד, וכן ויתד כמו אחד, אבל א' אינה יכולה לינקד בחטף מפני חוזק (?) קריאתה. בטספר ירחים אל יבוא, כופל מילתו. יגאלוהו, כמו לתם מגואל, במה גאלנו־, והוא לשון לכלוך. (ז) הלילה ההוא יהי גלמוד, שלא תבוא רננה בו, זה ה־גש בני אדם שבמשטרה האחרונה עד שיעלה עמוד השחר כבר הבריות יקיצו משנתם ונותנין קול כמו ותעבור ה־ינה במחנה, שפת׳ ותעבור הקול במתנה, שנהחג אהאב, וכשהוא או׳ יהי גלמוד כאילו או' יהא בו דומיה ולא ישמע בו קול הברת בני אדם, גלמוד לשון יחיד, וכן מנהג העולם בזמן שאדם יושב יחיד הוא שוחק לפי שאין לו עם מי לספר, יקבוהו, יקללוהו כמו קבה