Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums · 1854-01-01 · Heft 8 · p. Seite 323

Wissenschaftliche Aufsätze. 323 durch diese bestimmte Erkmntmß erklären sich a»»ch die Eigenthümlichkeilen des ס׳ ד-׳כ^ימדז. Wer bei flüchtiger Lectüre diese entscheidende Stelle übersehen und zudenl den «ltzeittuS Epbodi's lediglich aus seiner Epistel kennen gelernt bat, der kann freilich trotz der geschichtlich nicht unbedeutenden Zeugnisse eines Schem-Tob und Akrisch sich versucht füllen, das fragliche Werk Epbodi abznsprechen, weil er einmal überrascht sein muß von dem Tone, der i!u dieser Schrift überwiegend angeschlagen ist. Während in dem Briese der Ausdruck kurz, gedrungen, gedankenschwer und darum mitunter dunckel ist, herrscht im כלימת הגרם eine einfache, lichtvoll und ausführlich docirende Diction vor; während ferner der Brief von Anfang bis zu Ende getaucht ist in die Farbe der Ironie, trägt dieses Werk meistmthcils den Charakter des Ernstes und gleichmüthiger Fasjung an sich und bricht nur an einzelnen Stellen ironische Bitterkeit hervor. Sehen wir, um diesen Ausspruch mit Belegstellen zu stützen und das Cbaraktteristische dieses ohnehin wenig bekannten Werkes hervortreten zu lassen, m\ das fünfte Eapitel, in welchem Cphodi dm Kirchenvater Augustinus anführt und absertigt. Die Stelle lautet: כאשר ראו המסעים אשר זכרתי ולא יכלו לרמלט בשום צד שלא יודו שהשלוהים והתלמידים קיימו ושמרו מצותיה יאמרו כיי להורה יש ג׳ זמירים זמן היתה במדרגת האיש ר,חי השלם והוא הזמן שהיה קיום כולה מחוייב והוא ממשה עד תולדות ישו וזמן היהד. במדרגת החולה המתעלף והוא מהתליה ועד פרסום האווניילו וזמן היתד, במדרגת המת והוא מפורסמת (מפרסומו׳),) והלאה זולת שהבן הא׳ ממנה ישיאה חי והוא המצות המדיניות רגו׳. In aller Nube bemerkt hiezu Cpbvdi: כה אסר אגושסינו המפסיד צורת האמת וכל דד, פשרות רעות מהם ואין להם• על מה שיסמכו ובכל מאמרי ישו ושלוחיו ובבר הבאתי ראיה כי גם אחר פרסומו רצה ישו בקיום השבת und bezieht sich mit diesem Aussprüche auf das voraufgehende vierte Capitel, das in קשת «ומגן S. 2l> u. 3a fast wörtlich ausgenommen, aber mit neun Druckfehlern ohngefähr behaftet ist. Einen Beleg für den schlicht docirenden Ton möge das zehnte Capitel noch liefern^ wo folgende Erklärung des etymologisch dunkeln Namens ״Marannen" vorkommt. וגם בספורם ההדרה והנביאים היו טועים ומזה הטעם קראו היהודים למאמינים בישו מראנוש לפי שדרו מתחלפים מובן הפסוקים והיו סגלה פנים בחורה שלא כהלכה וכן קראום הגרם עוד. היום מראגוש לכל בר ישראל שמאמין בישו פה להם ולא ידברו הבינוי מה שידברו. Für diesen überwiegenden Charakter der Diction läßt sich von den zwölf Kapiteln des Werkes jedes einzeln als Instanz anführen. Wer