Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums · 1905-01-01 · Heft 1 · p. Seite 38

38 Das Ausgiessen von Wein und Öl als Ehrung bei den Juden. die Bevölkerung darin, sie vor den Gefahren durch reiche Gaben an die Geister, die den Weg gefährdeten, zu schützen1). Dass sich darin der Grad der Ehrung der betreffenden Personen kundgab, ist klar2). Da auch den Todten Geister *) In b. Kethub. 17b ist eine ganz eigenartige Verwendung von Öl beim Hochzeitsfeste der Juden erwähnt. Auf die Frage, ob es in Babylonien Bräuche gebe, die den in Kethub. II, 6 aufgezählten palästinensischen Hochzeitsbräuchen bei einer jungfräulichen Braut ent־־ sprechen, erfolgt die Antwort: אמר רב, דרדוגי דמשחא ארישא דרבנן• אמר ליד רב פפא לאביי מישהא דהפיפותא קאמר מר. אמר ליד., יתמא, לא עבדא לך אימך דרדוגי מישחא ארישא דרבנן בשעת מעשה, כי ההוא דרבנן דאיעסק ליד לבריד בי רבד בר עולא ואמרי לד רבד בר עולא איעסיק ליד לבדיה בי ההוא מרבנן ודרדיג מישחא ארישא דרבג! בשעת מעשה, »Rab sagte, das Träufeln von Öl auf die Köpfe der Gelehrten. Als R. Papa dem Abbai hierüber seine Verwunderung aussprach, dass den Gelehrten damit der Kopf geseift werde, sagte ihm Abbai: Hat deine Mutter bei deiner Hochzeit das Träufeln von Öl auf die Köpfe der Lehrer nicht auch vorgenommen? Es trug sich bei Rabba b. Ulla zu, dass er bei der Hochzeit seines Sohnes Öl auf die Köpfe der Lehrer träufelte«. Was ursprünglich der Gottheit oder den Geistern gehörte, wird hier den Vertretern der Thora gewidmet. Soll nicht auch das Giessen von riechendem Öl auf das Haupt Jesu hieraus sich erklären lassen? Dann entspräche auch die Variante, dass das Öl auf den Boden vor seine Füsse gegossen wurde, den obigen Ausführungen; die Fusswaschung bei Johannes 12, 3 wäre erst eine Deutung der nicht mehr verständenen Sitte. 2) Das Giessen von Öl auf den Kopf findet sich auch noch in einem andern Falle, wo es eine andere Bedeutnng zu haben scheint, nämlich, am Ende der siebentägigen Trauer. Isaak ibn Giat berichtet nämlich (שערי שמחד II, 74): ונשאל מרב האיי, במקומנו נדגו ביום שביעי של אבל מביאין כוס ובו שמן דת ומים ואומר עליו פסוקין כמו נחמו נהמו עמי, כי נחם יי ציון, לא יבוא עוד שמשך, ומסיימין ושלמו ימי אברך, ושופכין אותו על ראש דאבל וגורדין בסכין, וביום שבת עושי! כן אלא שאין גורדין בסכין, ולא ידענו טעמו של דבר. ודשיב, דוו יודעין כי גם בבבל כולד מביאי! כוס שיש בו שמן ערב כגון שמן וורד וכיוצא בו וסכין ממנו על ראש האבל כדי להוציאו מן האבל ומוריקין אותו עליו מים חמים וגורדין אותו באצבע ומשנה כסותו. ועקר דבר כי האבל ,אסור בסיכה ובצאת מן האבל סכין אותו לומר שהותר, וזה היא■ מנהגן של ישראל מקודם ואף על פי שאין ראיה לדבר זהר לדבר סד שמפורש בנחמת ציון בנחמת כל יחיד לשום לאבלי, ציון ולתת לדם. פאר תחת , אפר. וזד שנהגו אצליכם בתורה הזאת הוא ושנהגו לערב את השמן במים מנהג הוא