Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums · 1899-01-01 · Heft 1 · p. Seite 25

1 >ie Reli;,rionsphilc׳sophie Abraham Ibn Esräs. 25 zweifelhaft und sehliesst diese srine Bemerkungen zu Kst. 6, 6 mit dun Worten והאמה כי •אה הדגרה בריח הקד,:: נבהבה. 1111 and. (\>1mn. zu Ester, od. Xedner, S. 2b sagt IE zu עמיר ייה •דים ממקיס אחר• Hst. 4, 14 Folgendes: דיש שאלה למה לא גבהב השם במגלה הזאה, והגאין ק׳ סעדיה דיי השיב כי המלך ציה למרדכי שיבהיב המגלה ייעהיקדה בלשי*: פ־י־יס בספ^ דברי הימים, ואלד היה ב*הב שם השם הי* הפי־יסיים מחלפי: א ה* בשים ע״ז. Das Felilen der (־fottesnainon beweist also nichts gegen die Annähme, einer Inspiration. Schwerer verträgt sieh die Annahme einer Inspiration heim Buche Ijob mit der Meinung Ilvs zu Ijob 2, II, das Buch sei urspr. nicht hebräisch verfasst■ worden, sondern liege uns nur in einer hebräischen Uebersetzimg vor, woraus sieh denn auch die schwierige und dunkle. Sprache herleiten lasse. 101י versetzt dessen Abfassung in die Zeit des Mosch, wo < rott als שידי und mit anderen Namen noch genannt wurde, der Name ה aber noch nicht im Gebrauch war, weshalb Ij. 38, 1 der Nanuי ־"' nur vom rebersetzer herrühre und 28. 28 הן 'ראה ארג* היא חכמה der («ottesuame mit א״ד beginnen und nicht der Name r. sei (Scf. ha-Scli. 8). 2. Jüngere Zusätze. Spätere Einschaltungen sehr untergeordneter Art nimmt IE allerdings an, ohne jedoch dergleichen für die grosso Menge verständlich ausspreehen zu wollen, da er die Bedenklichkeit, eines solchen ־Zugeständnisses zumal bei Ungebildeten cinsieht und deshalb ein leichtsinniges und rücksichtsloses Reden darüber ebenso verwirft, wie die UebersehreitiiDg eines verschwindend kleinen Masses in den zugestandenen Einschaltungen. So sagt er zu ואלה 1 המלכים, Mos. 36, 31 (in nach Hdsehr, berichtigter LA): דהיצהקי אמר בספרד כי בימי יה ושפט גכהבה זאה חפרשד. ופירש הדורות כחפצו הכי קרא שימי יצחק כל השימע יצחק לי .... ■־חלילה חלילה שהדבר כאשר דבר על ימי יהישפם. יספרו ראוי להשרף . . . יהאמה שפירוש לפגי מלך מלך על כדמה *כ: כהוב ויהי בישורון מלך. Wo es IE irgend möglich erschien, suchte er die Annähme eines späteren Zusatzes abzuweiseu, wie z. B. zu היטיבה ירצונך אה ציון Ps. 51, 20. Nur wenige kurze Stellen der hl. .Sehr, schienen ihm auf andere Weise nicht gut erklärt werden zu können, und hinsichtlich des letzten Stückes im Pentateuch (Cap. 34 des 5. Mos.) schloss er sich talmodischen Autoritäten an. Er bemerkt nämlich zu 5. Mos. 1, 1 in Bezug auf מןבר הירד׳, welches einen in Palästina lebenden Vf. voraussetzt: (5.M0s. 34,1 —12.)1ואם הבין סוד השנים עשר