Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums · 1935-01-01 · Heft 2 · p. Seite 151

Zur Quellenkritik des Mischneh Thora 151 את המראה הגדול. הרי אלו תשע מראות. אבל משד, רבנינו מתוך מראה אחת, שר פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחירות. — כל הנביאים כולן לא היו שומעין את הקול אלא לפי כחן, שר קול דד בכה. אבל משה רבינו היה שומעו כתקונו, שר וישמע ■את הקול, הקול כמות שהוא וכר. . ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים, שכל הנביאים בחלום או במראה ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד, שר ובבוא משה :6 ,Jess. Hat. VII אל אהל מועד לדבר אתו וישמע הקול מדבר אליו. כל הנביאים על ידי מלאך,, לפיכך רואים. מה שהם רואים במשל וחידה, משה רבינו לא על ידי מלאך, שר פה אל פה אדבר בו וכר כלומר שאין שם משל, אלא רואה הדבר על בוריו וכר כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגים, ומשה רבינו אינו כן וכר כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו, משה רבינו אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקדש לובשתו ונבואה שורה עליו וכר לפיכך מתנבא בכל עת וכר. Zur Vervollständigung des Vergleichs gehört die Berücksichtigung des ganzen VI. Abschnitts. Ferner gehört noch hierzu die Gegenüberstellung einer weiteren Unterscheidung הפרש בין נביא שהוא צריך אות ומופת לנביא שאינו צריך אות ומופת (M. R. E. 117 f.) zu Jessod, Hat. VH, 7—Vffl, 1 ff. Hier ist der Parallelismus deutlieber. Beachtenswert ist auch die Aufeinanderfolge beider Themen, der Prophetie Moses und der Bedeutung der Rechtfertigungszeichen (oder Wunder) der Propheten sowohl in M. R. E. als auch bei Maimonides. Die Sünde des Selbstmordes kodifiziert Maim. Rozeach II, 2—3 als ein aus der Tora (Gen 95) abgeleitetes Verbrechen. — Die Quelle war bisher unbekannt. Daß Maimonides diese Vorschrift nicht unmittelbar aus dem Bibeltexte abgeleitet hat, konnte man schon daraus schließen, daß Nachmanides z. St. den Vermerk hat ורבותינו דרשו בו הורג את עצמו• Man vgl. auch Raschi z. St. Nun hat unsere M. R. E. einen ganzen Abschnitt über Mord und Verleumdung (IX). Hier findet sich die langgesuchte Stelle: אף ההורג את עצמו הרי זה שופך דמים, שנא׳ ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש. ולמה נא׳ בו מיעוט, יכול אם הקיפוהו השונאים, כשאול, והיו מבקשין לתעב בו,.יהא חייב על הריגת עצמו, רד ל אך, מיעוט לזה, שאינו חייב. יכול אם אמרו לו עבוד ע״ז ואם לאו. אנו הורגים אותך, אם עמד והרב את עצמו יכול יהא חייב, רדל אך, מיעט את זה שאינו חייב ובו׳. Mit dieser Klarstellung erübrigt sich das weitere Grübeln über den seit Jahrhunderten bekannten — aber in der älteren Literatur nicht nachweisbaren Spruch המאבד עצמו לדעת אין לו חלק