Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1930-01-01 · 1930 · page 143

11 התיחסות המצוות לזמן נתינתן סוגית נזיר (נד׳ א) ועי׳ תוז״״ד. או בקבר שמעירים על הוד׳ י׳ א׳ דמצריך פסוק לזב שלפני הדיבור (כלו׳ שנעשה זב סמוך לנתינת פרשת זבים ועודו בזיבתו שאין טומאת זבה נוהגת בו)• ובת״ב (ויק׳ טו׳ ב) כי יהיה׳ מן הדיבור ואילך• והלא דין הוא׳ טימא בנגעים וטימא בזבים׳ מה נגעים פטר בהם לפני הדיבור אף זבים יפטר בהם לפני הדיבור(וכן יש גם קו״ח בזה)•••-אמנם בכל זאת אפשר היה לטעות ולומר בזבים שנוהג גם בנעשו זבים לפני הדיבור לפי שטומאתם וטהרתם בכל אדם׳ מה שאין כן בנגעים שאין טומאתם וטהרתם אלא בכהן׳ לכן צריך כתוב מיוחד׳ שאינו נוהג אלא בנעשה זב מן הדיבור ואילך C• - ולענין נגעים שאין דינם נוהג במנוגע ועומד לפגי הדיבור נלמד מה״כ (ויק׳ יג׳ ב) אדם כי יהיה׳ מן הדיבור ואילך (תו״כ שם כה״ע) ופה דברי בעל ק״א יותר מבוררים: כי יהיה׳ לשון עתיד וכו׳ דאמר׳ זה כערך עת הדבור ולא כערך הולדת הנגע׳ וירצה: אדם כי יהיה׳ מעכשיו ולהבא׳ אחר הדבור׳ מטמא בנגע שבו׳ לאפוקי אם נולד והיה בו קודם הדיבור׳ דאע״ג שנשאר במראהו אחר הדבור׳ טהור הוא• ובהמשך זה צריך עוד להעיר שלא כל המצוות התחילו לחול תכף לנתינתן והרבה מהן לא נהגו עד אחר כבוש וחלוקה׳ ומהן שלא באו לכלל קיום עד אחר יסוד המלוכה בישראל *)• העמדת פרטי המצוות ברשות עצמן - אמנם בנקודה היותר נפלאה בשאלת קיומן של המצוות והסתגלותן למסבות הזמן הוא הכלל הגדול׳ שכל מצוד, ומצוה יש לה מציאות בפני עצמה׳ כל עוד שהכתוב אינו מקפיד לתלות קיומה בקיום מצוד. אחרת• במדד. זו מצטיינות לא רק מצוות שמטבען נפרדות זו מזו׳ כמו תפילין ומזוזות׳ אבל גם קבוצות של מצוות השייכות להדדי ומשלימות זו את זו׳ כמו מתנות שבבהונות בטהרת מצורע ולא הספיק לתת מתנות הראש עד שנשפך הלוג׳ ג״כ אינן מעכבות זא״ז(עי׳ יומא סא׳ א ורמב״ם מחו״כ פ״ד ה״א שאינו מביא דרשת ד,כ׳ המובא בתלמוד מויקר׳ יד׳ יח ובכן קרוב הדבר שחשב הדרשה לאסמכתא)• משל כזה אנו רואים גם בעומר והכבש השייך לו(תו״כ אמור כג׳ יב) מלמד שמקריבין כבש אע״פ שאין עומר ומביאין עומר אע״פ שאין כבש (אמנם עי׳ רמב״ם תו״מ פ״ז ה״יב שנשמט הענין)• ויחד עם זה יש לרמוז על ענין "חדש" שיש לו שייכות פנימית אל העומר׳ ובכל זאת יש מחלוקת בדבר׳ אם אסורו תלוי בקיום העומר ואם הוא מוגבל רק על א״י(קידוש׳ לז׳ א במש׳ ושם לח׳ א בגמ׳ ועי׳ יו״ד רצ״ג כה״ע ונו״כ)• וענין קשור בקבוצה זו הוא גם ספירת העומר• ועי׳ ״א״י״ צד קכב• - אמנם לא רק בחלקי מצוות הקשורות במקדש וארץ אנו מוצאים שרש ורמז לקיומן בפני עצמן׳ אמנם גם במצוה שמחוץ למקדש וארץ יש שאחד מחלקיה נפסק ושאר החלקים קיימים׳ כמו במצות ציצית׳ שהתכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת• בסוגית מנח׳(משנה וגמ׳ לח׳ א) נדרש הענין םד.״כ (במד׳ טו׳ לט) וראיתם אותו׳ כל חד לחודיה משמע• אמנם עי״ש שלשיטת רבי מובן ד.כ׳ הוא להפך וסובר שהתכלת מעכב את הלבן וכן הלבן את התכלת׳ אמנם הלכה 0 כך מפורש בקיא שם: מן הדיבור ואילך׳ אחר האזהרה׳ דראיה דראה קודם הדיבור כמאן דליתיה דמי ואינה מצטרפת עם הבאות שיראה אחר הדיבור (כלומר אפי׳ ענץ צירוף אינו שייך בין קודם הדיבור ולאתר הדיבור)• - 2) ועי׳ הפרטים בספרי א׳י לפי הרשימה•