Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1930-01-01 · 1930 · page 134

בחינת קיום המצוות 20 למלכות׳ על שהם מלוים בריבית ועל שכובשים שמרים פרועים׳ ועל שפוסקים צדקה ברבים ואינם נותנים׳ ועל שפורקין עול מעליהן ונותנין העול והמס׳ על העניים והאביונים האומללים• וע״ע מם׳ ד״א פ״ב שניתוספו עוד דברים מסוג זה• כמובן׳ יש עוד דברים מיוחדים שיש להם יתרון בחשיבותם על שאר מצוות׳ כמו תלמוד תורה׳ שבת ומילה ובו,׳ וכן בין הדברים שבין אדם לחברו היו מדרגות מדרגות׳ ועוד נבא לדבר על איזו מהן׳ אבל החלוקה הראשית היא זו שהזכרנו• ועוד אחרת עלינו להוסיף עליה׳ שגם בין הדברים שבין אדם למקום יש סוג מיוחד של חקים׳ שאין טעמם מבואר• וכן יש סוג מיוחד בין המצוות שבין אדם לחברו׳ והוא משפט העונשין• העונשים דומים בבחינת מה להקים׳ שנדונים לפי גזירת הכתוב׳ ואין לנו הרשות בהם להרחיב בהגדרתם מובנו הפשוט והגלוי של הכתוב ולהרבות אפניהם ע״י מדות ידועות׳ שאנחנו משתמשים בהן בעניני דין ומשפט שאינם מסוג העונשים• ליתר ביאור נעיר פה על שתי המדות הראשיות שמדרש ההלכה משתמש בהן׳ והן מדת הצמצום ומדת ההרחבה• מדת הצמצום היא אותה המדה׳ המכווצת תוכנו של הכתוב עד כמה שאפשר• במקום שמדת הצמצום משמשת יסוד לביאור איזו מצוד.׳ אין לנו הרשות לזוז מפשוטו של הכתוב לפי אותיותיו ומלותיו אף כמלא נימא• ההלכות מוגבלות רק על האופנים והדוגמאות הנזכרות בפירוש בתורה׳ בלי הוספה ובלי מגרעת• מדה כמעט מתנגדת לזו׳ היא מדת ההרחבה• תפקיד מדד. זו׳ להרחיב דברי הכתוב וכוונתם על הדברים הדומים למה שנאמר בכתוב בפירוש• לראות בפרטים כעין מושגים כוללים שאפשר להכניס אל תוכם פרטים אחרים דומים להם• התלמוד משתמש הרבה בשתי המדות האלה׳ אבל׳ כפי שכבר רמזנו׳ לא בערבוביה׳ רק לפי הקים ידועים• ואם אמנם אין פה המקום להכנם בפרטי הדברים׳ כי ביאור כל הענין הוא פרק גדול ונכבד בחכמת מדרש ההלכה׳ אבל נזכיר כלל הענין׳ עד כמה שיש לו שייכות לעניננו• מדת ההרחבה נוהגת לרוב במצוות השכליות׳ כלומר בהמצוות ששכל האדם שולט בהן ובכחו להגיע לסוף כוונתן׳ וביחוד בדברים שבין אדם לחברו׳ בדרכי צדק ויושר וכן בהנהגות מוסריות ונימוסיות׳ וכן בענינים המסורים ללב• כי היסוד הראשי לכל המצוות ממין זה טבוע בעמקי הנפש׳ והוא הוא המרומז בדברי הכתוב (משלי ג׳ יז) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום• מבחינה זו יש לו למדרש ההלכה סמוכים בכח השופט של כלל בני אדם וברגשותיהם המשתפים• ולעומת זאת נוהגת מדת הצמצום ביהוד במצוות שאינן מסורות לכח השופט של בני אדם׳ כלומר במצוות הנקראות בלשון חז״ל גזרות הכתוב וחקים׳ שאין לנו רשות להרהר אחריהם׳ כפי שכבר הזכרנו• מדת הצמצום היא פה הדרך היחידה שאפשר ללכת בה׳ כי מאחר שאץ לנו מפתח אחר להבנת מצוות כאלה׳ מלבד הכתב והקבלה׳ ברור הדבר׳ שאין לנו להוסיף על המלות המפורשות או לגרוע מהן בדרך הגיוני שום דבר׳ מאחר שכל הענין אינו מסור לההגיון הטבעי שבידינו• וכן הוכנס לסוג זה גם חלק מן הדברים שבין אדם לחברו׳ והוא סוג העונשים• הרוח השורר במשפט העברי היתה מקדם קדמתה רוח החמלה והחנינה׳ והרוח הזה נובע מן הכתוב בעצמו• במקום שנ׳ "ושפטו העדה" נאמר ג״כ (במד׳ לה׳ כד־כה) "והצילו העדה"• וכל עוד שראו הז״ל אפשרות לצמצם בעונשין׳ התאמצו לצמצם• משאיפה זו הושפע גם מדרש ההלכה•