Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1930-01-01 · 1930 · page 129

25 מדת ההרחבה האלה בעצמם להיות המדיחים׳ ולא שלוחיהם (שם)• - שיטת ר׳ אליעזר׳ שהוא היותר אדוק בדברי רבותיו׳ ומעולם לא אמר דבר שלא שמע מרבותיו׳ היא: כל עיר שיש בה מזוזה אחת׳ אינה נעשית עיר הנדחת (סנהדרין עא׳ א• קיג׳ א)• ע״י המאמר הזה נצטמצמה אפשרות מציאותה של עיר הנדחת עד קצה האחרון׳ ובאמת אמרו: עיר הנדחת לא היתד, ולא עתידה להיות (ת׳ שם ר״פ יד• בבלי שם עא׳ א)• והאופן השני של מדת הצמצום המופלג׳ מראה לנו התלמוד בפרשת בן סורר ומורה• (דבר׳ כא׳ יח וכו׳)• קטן אינו נעשה בן סורר׳ וגם גדול שראוי לקראו אב אינו נעשה בן סורר ומורה• ע״י בך נצטמצם מאד הגבול לאפשרות בן סורר ומורה במ״ש (סנהד׳ סט׳ א) א״ר כרוספדאי א״ר שבתי׳ כל ימיו של בן סורר ומורה׳ אינן אלא ג׳ חדשים בלבד• ע״ש המחלוקת בהגבלת הזמן שאפי' בשיעור זה יש שיטות שממעטין גבולי הזמן של בן סורר ומורה• דין סורר ומורה שייך רק בבן ולא בבת (שם סח׳ ב)• אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיהא לו אב ואם (ספרי)• האב והאם יחדו צריכים להביא את בנם לבית דין• אם חיה אחד מהם חיגר או סומא או חרש׳ אינו נעשה בן סו״מ (סנהדר׳ עא׳ א)♦ ויש עוד מיעוטים אחרים׳ עד שאפשר לומר שגם פרשה זו נכתבה לאיים ולא לקיים׳ כמו בעיר הנדחת• וגם פה נאמר: בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות (ת׳ שם פ״יא• בבלי שם עא׳ א)• וקרוב הדבר שבפרשת בן סורר ומורה צפונה גם כוונה אחרת׳ והיא שלילות הממשלה העתיקה של ראש המשפחה׳ וביטול כחו הקיצוני של האב לעשות בבניו כרצונו בלי שום חיוב של נתינת דין וחשבון• - כי לפי החקים שהיו נהוגים אצל עמי הקדם׳ היה ביד האב לעשות עם אנשי ביתו כרצונו« הוא היה המחנך והשופט היחידי לבניו והיה בידו להרגם או למכור אותם לעבדי עולם׳ וכן היה בידו להפקירם לרעב וצמאון בהדים ויערים• כן היה הענין גם אצל היונים והרומיים׳ העמים היותר נאורים בעולם העתיק• - פרשת בן סורר ומורה לקחה את הכח הזה מן האבות ונתנתו לבתי דינים♦ - קשה אמנם דין סורר ומורה גם בידי השופטים׳ בי מורשים הם להענישו משפט מות• אבל הפרש גדול יש בין מהירותו של האב המתקצף על בנו ומניף ידו עליו בלי אחריות׳ ובין השופט המתנהג על פי חקים ומשפטים ועושה את מלאכתו ביישוב הדעת׳ בדרישה וחקירה• ולא עוד׳ אלא שהאבות מרויחים פנאי בינתיים ויכולים להתפייס עם בנם׳ בי יש להם רשות לעשות בן׳ במ״ש (סנהד׳ פח׳ ב) בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו׳ מוחלין לו (ערש״י אף לאחר שהתרו בו וקלקל וכו׳)• הרי ברור שבית הדין לא בא להחמיר דינו של בן סורר ומורה׳ רק להקל עליו ולהצילו מפחזותו של האב בשעת רתחו• ג• מ ד ת ה ה ר ח ב ה• משלים ממדת ההרחבה׳ בעגינים שבין אדם לחברו ובמדות הצדק והחנינה - המצוה לשלם לשכיר ביומו את שכרו מטעים הכתוב (דברים כד׳ טו) כי עני הוא׳ אמנם לפי, התלמוד (ב״מ קיא׳ ב) מוסב דין זה גם על העשיר׳ "ומה תלמוד לומר בי עני הוא ז להקדים עני לעשיר"• ספרי משוה ג״ב עני לעשיר׳ אבל מטעם שבמקום אחר (ויק׳, יט׳ יג) ולא תלין פעולת שכיר אתך וכו׳• ואין שם רמז להבדיל בין. עני לעשיר• - ענין קרוב לזה׳ מ״ש (ב״מ קטו׳ א) עה״כ (דבר׳ כד׳ יז) ולא תחבול בגד אלמנך,׳.בין, עניה׳ בין עשירה•