Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1930-01-01 · 1930 · page 125

29 טעמי המצוות שבמקום שסכנה נשקפת לחיי בעל הבית מצד הגנב החותר בקירות ביתו׳ מותר להסיר הסכנה בדמו של הגנב׳ אמנם אם אין סכנת נפשות בדבר׳ אז אסור להרוג את הגנב׳ חכמי ההלכה משתמשים בכלל זה׳ כי הוא יסוד גדול בסדרי החברה׳ ור, ישמעאל נותן לו תמונה מסוימה במדרשו הידוע "מה שמש שלום בעולם׳ אף זה אם ידוע הוא שבשלום עמו והרגו הרי זה חייב וכו׳"• על ידי דרשה זו הוכשרו דברי הכתוב שנאמרו על דבר שבהוד. להיות כוללים את כל הסוג של הצלת־עצמו במקום שיש־ סכנת נפשות, ובבחינה זו לא עשה ר׳ ישמעאל יותר ממה שעשו חכמי ההלכה באמרם שלא רק שור ושה שנאבד צריך להחזיר לבעלים׳ אבל גם שאר דברים שנאבדו׳ אלא שדבר הכתוב בהווה• ובאמת פירוש הדברים כצורתן מבלי צרף אליהם את הרוח המשפטי השורר בם׳ מביא לידי עוות הדין׳ כי יש אופנים שאין פקוח נפש בדבר גם בלילה ולהפך שגם ביום מוטל בעל הבית בסכנה מפני הגנב• עי׳ רמב״ם(גניבה פ״ם ה׳ ז״י) והראב״ד שם מעיר "שאע״פ שדרשו חכמים אם זרחה עליו השמש דרך משל׳ אם ברור לך הדבר כשמש שלא בא על עסקי נפשות וכו׳ אעפ״ב אינו יוצא מידי פשוטו וכו׳"• אמנם השוה לזה ירוש׳ סנהד׳ פ״ח ה״ח׳ כל זמן שאתה יודע שאתה שלום ממנו׳ בין ביום בין בלילה ד,ד,ורגו נהרג• תוספתא שם פ״יא׳ ט 432 וגמ׳ שם עב׳ ב׳ כל הסוגיא• עם תכן הפירוש מסכימים גם מפרשי או״ה כמו א• קנובל ואחרים׳ המשל השלישי ממוציא שם רע שנאמר בו ופרשו השמלה׳ גם כן לא כוון בר ר׳ ישמעאל רק להרהיב את הפשט ולהורות׳ שלא רק השמלה לבדה תוכל להיות עד בדבר׳ אבל גם אותות אחרים המוכיחים אמתת הענין על בוריו• וכמ״ש כתוב׳ מו׳ א כל הסוגיא וירוש׳ שם פ״ד ד,"ד וע״ע בבלי סגד,ד׳ ח׳ ב• ולשון הרמב״ן "ואין צורך (לדרוש הדברים במשל) כי זאת לפנים בישראל׳ המכניסין החתן והכלה לחופה ובודקין אותן והעדים משמרים להם מבחוץ וכו׳ וכאשר יפרדו נכנסין העדים שם ולוקחין השמלה וכו׳ ויראו הדמים וכו׳ וכך אמרו בגמ׳ ר׳ אליעזר בן יעקב אומר שמלה ממש והלכה כדבריו וכו׳" ע״ש שהאריך בענין• אמנם הרמב״ם נערה פ״ג ד,"ו פוסק כראב״י ובכל זאת מסיים (שם ה״יב) זה שנאמר בתורה ופרשו השמלה לשון כבוד שנושאין ונותנין בסתרי הדבר וכו׳ וכ״מ שם מיישב דבריו כי אף אם נפסוק כראב״י בכל זאת יתכן לפרש הענין ג13 לפי הפשט המורחב• ועיקר הדבר הוא׳ שחכמי ההלכה אינם מבטלים את הפשט אבל מרחיבים או מצמצמים אותו כפי שיסבול וידרוש טבע הענין המבוקש• ה• טעמי המצוות והשנויים או הביטולים הנמשכים מהן* עד כאן דברנו ממיני המצוות בכלל ומדרכי הביאור והפירוש עד כמה שהוא מושפע ומוגבל מן טיב המינים וטבעם• ונוכחנו לדעת׳ שמצוות התורה אינן מתקיימות בפועל רק על פי שני מיני הפירושים שדברנו עליהם: ע״פ מדת הצמצום או ע״פ מדת ההרחבה• יש עוד מדה שלישית והיא מדת המשל׳ אבל על מדד, זו עוד נוסיף לדבר במקום אחר• כעין תוצאה של שני ד,מדות שזכרנו׳ יש להחליט׳ שכמה מצוות׳ אף שלא נתבטל קיומן בכה׳ בכל זאת נצטמצמה או נתבטלה ההזדמנות לקיומן♦ אבל עתה נדבר על טעמי המצוות׳ הוא הפרק היותר מכריע בבחינת טיבן של המצוות ויחד עם זה נבחון׳ איך מתיחסות המצוות לטעמיהן בבחינת קיומן׳ השתנותן וביטולן• התורה בעצמה אינה עשירה בנתינת טעם למצוותיה• רק לפעמים רחוקות נמצא כעין טעם׳ כמו אצל המצוד. לאהוב את הגר ושלא להונותו(ויק׳ יט׳ לד• שמו׳ כב׳ כ•