Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1930-01-01 · 1930 · page 119

35 מדת ההגשמה בפירוש המצוות התורה׳ ולא לעבור על דברי תורה׳ אלא לעשות סייג לתורה• - על הענין הזה עוד עלינו לדבר במקום אחר• ובהרבה מקומות הוסיפו החכמים על מה שכתוב בתורה כעין סיג וחומרא ודי להעיר פה על המשלים האלה: בענין תלמוד תורה (ב״ב כא׳ א) א״ר יהודה אמר רב׳ בתחילה מי שיש לו אב׳ מלמדו תורה׳ ומי שאין לו אב׳ לא היה לומד תורה׳ דהוי דרשי(דבר׳ יא׳ יט) ולמדתם אותם את בניכם וכד׳ עד שבא יהושע בן גמלא והתקץ׳ שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות׳ וע״ז זכור הוא לטוב• - (ידוש׳ ביכור׳ פ״ג ה״ד) בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא וכל מי שאינו יודע לקרות׳ מקרין אותו• נמנעו מלהביא׳ התקינו שיהיו מקרין את כלם וכו׳• טעמים הנוגעים לכבוד הבריות - (סנהד׳ עט׳ ב) א״ר יוחנן בן זכאי׳ בא וראה כמה גדול כבוד הבריות׳ שור שהלך ברגליו׳ חמשה! שה שהרכיבו על כתפו׳ ארבעה• טעם אחר מר״מ (שם) בא וראה כמה גדול כחד. של מלאכה: שור שביטלו ממלאכתו׳ חמשה׳ שה שלא ביטלו ממלאכתו׳ ארבעה• - (שם מז׳ א) עד.״כ (דברים כא׳ כג) הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכים אין עוברין בלא תלין• מאי טעמא׳ דכי אמר רחמנא לא תלין׳ דומיא דתלוי׳ דאית ביה בזיון׳ אבל הכא דלית ביה בזיון׳ לא• עע״ש כה״ע• - (שם נד׳ ב) עה״כ (ויק׳ כ׳ טו) ואת הבהמה תהרגו• אם אדם חטא׳ בהמה מה חטאה׳ אלא לפי שבאה לאדם תקלה על ידה׳ לפיכך אמר ד,כ׳ תסקל• ד״א׳ כדי שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו: זו היא שנסקל פלוני על ידה• - ויש גם להפך שכבוד הבריות דוחה מצוד. עי׳ המאמר (ברב׳ יט׳ ב) גדול כבוד הבריות שדוחה ל״ת שבתורה׳ והסוגיא שם ובמקומות המקבילים: מגילה ג׳ ב׳ שמת מצוד. עדיף מתלמוד תורה ועבודה ומקרא מגילה• וכן ב״מ ל׳ ב׳ שזקן ואינו לפי כבודו אינו מחוייב לטפל באבידה ולהחזיר לבעלים (ע״ש כל הסוגיא ושבועו׳ ל׳ ב• מנח׳ כח׳ א וכו׳ ואכמ״ל)• ו• מדת ההגשמה בפירוש ה מ צ ו ו ת• מבלי להכנס לעומק שאלת ההגשמה בספרי המדרש והתלמוד׳ נחוץ להעיר בקצור׳ שהספרות התלמודית והמדרשית לא נמנעה מעולם מלהשתמש אפילו כלפי הקב״ה במליצות לקוחות מן העולם הגשמי והשפל• ומי שרוצה למתוח על סגנון חז״ל בענין זה את הדין׳ לא חדר לתוך רוחם האמתי של חכמינו• מפנת הצעתנו המכוונת פה׳ די להעיר על מאמרו של ר׳ יודן ב״ר סימון(קה״ר ב׳ כא) גדול כחן של נביאים שמדמין את הצורה ליוצרה• - כנראה היו גם החכמים משתמשים בכחם זד, של הנביאים• גם הם היו מדמים צורה ליוצרה• וכנראה היו דמיונות כאלה ממלאים חללו של העולם העתיק עד שגם הלשון הוכרחה לתלות מושגים רוחניים בגופניים׳ ולקרב אל החושים ענינים שאין להם תפיסה רק במחשבה׳ ע״י צורות מבליטות ומשלים מגשימים• מליצת ידה׳ נכרת כמעט בסקירה הראשונה׳ שאינה מכוונת על "יד" ממש׳ בעלת בשר ועצמות׳ מרוקמת בעורקים וגידים• די להעיר על שמות יד׳ לא ״וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים״ - בכל מיני עונשים ופורעניות משתמש ד.כ׳ במליצה זו׳ כמו שמו׳ ט׳ ג "הנה יד ה׳ הויה במקנך"• שופט׳ ב׳ טו "בכל אשר יצאו יד ה׳ היתד, בהם לרעה"• ש״א ה׳ ו "ותכבד יד ה׳ אל האשדודים" וכו׳ וכו׳• והעד היותר מכריע הוא׳ שמלה זו בעצמה נמצאה במובן מליצה *3