Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1930-01-01 · 1930 · page 113

41 בימול הבא מחמת מצוות נגודיות א) בעו מיניה מר׳ אמי׳ עבד שהפיל עצמו לגייסות ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני או״ה׳ מהו שימול את דמיו? א״ל ר׳ ירמיה לר׳ זריקא׳ פוק עיין במבילך• נפק דק ואשכח דתניא ובו׳♦ אמנם התוצאה היותר נראית לעץ של איסור כתיבת דברים שבע״פ מורגשת בבריאת סגנץ מיוחד לרשימת הדברים הנלמדים בבית המדרש• אותו הסגנון שהיה שורר בבית המדרש בלימוד הענינים בעל פה׳ נתאזרח גם במגלות וקונטרסים שכתבו התלמידים או החכמים לצורך עצמם• או במלים יותר ברורות׳ התכונה שהתלמוד מתיחד בה ביותר׳ היא׳ שעניניו בעיקרם הם דברים שבעל פה׳ שלא נועדו בעצם וראשונה להבתב על ספר• והיא היא התבונה שמבדילה את התלמוד הבדל עצום מכל שאר ספרים ועושה אותו ליצירה בפני עצמה• דברים שבעל פה אין מטבעם לשמור סגנון ספרתי׳ והסדר השורר בהם אינו סר למשמעת החקים הנהוגים אצל כותבי ספרים• - מקטועי תפלות ופיוטים ובן ממאמרי מליצה ושיר המפוזרים במקומות שונים שבתלמוד אפשר להקיש׳ שגם מחז״ל לא נעלם הטעם האיסתיטי הצפון בכח הדבור׳ והתביעות הספרתיות שיש לתבוע ממחברי ספרים׳ אמנם בבית מדרשם לא התכוונו לקבוע למוד הדת בספר׳ מסויימים׳ רק למסרם בעל פה מדור דור׳ וכל מה שנרשם בכתב׳ נועד רק להיות סעד ותומך לכח הזברון ולא להקרא בשם ספר• לרשמים כאלה׳ אף בי מספרם לא היה מעט׳ לא נתנו שום פרסום ולא נקרא עליהם שם מחבר׳ אדרבה׳ תשמישם היה בצינעא׳ כמו שנראה מכנוי "מגלת סתרים"• ושאר מקומות המורים שרשימת דברים נעשית רק בדוחק ובעין הכרח כדי להצילם מן השכחה *)• אין פה המקום לעבור על פני כל הענין׳ כי היא שאלה מיוחדת ורבים הפרטים בה׳ אבל על סוף הענין אני מעיר פה׳ והוא שסוף סוף כתיבת דברים שבעל פה לא רק שהותרה׳ אבל גם הוחשבה למצוה• הרא״ש בהל׳ ספר תורה סי׳ א כתב: אבל האידנא שבותבין ספר תורה ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים׳ מצות עשה היא על בל איש מישראל׳ אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושים להגות בהם הוא ובניו׳ בי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה׳ בדכתיב׳ למדה את בני ישראל שימה בפיהם• וע״י הגמרא והפירוש ידע פירוש המצוות והדינים על בוריים׳ ל כ ן ה ם הספרים שאדם מצווה לכתבם ולא למכרם׳ אם לא ללמוד תורה ולישא א ש ה• שיטת הרא״ש נוסדה על הגאונים במ״ש ר׳ ירוחם בתולדות אדם וחוה נ״א ח״ב 0 בנוגע למגלת סתרים שנזב׳ שבת ו׳ ב• צו׳ ב• ביט צב׳ א עי׳ רש׳י שבת ו׳ ב מגלת סתרים שהסתירום מפני שלא ניתנה לכתוב וכששומעין דברי יחיד חדשים שאינן נשבץ בבה*מ- וכותבץ אותן שלא ישתכחו מסתירין את המגלה• אמנם צו׳ ב כותב בסתם «שהסתירו׳ לפי שאין כותבין הלכה»• ובב׳מ כ׳ «מגילה טמונה לפי שאסור לכתוב הלכות׳ וכשהיה שומע דבר חידוש וירא לשוכחו היה כותבו ומסתיר מן העץ» ע״ע ערוך ערך מגל ג׳• קונטרסים לצורך יחיד לתמוך את הזכרון מצויים היו הרבה־ רק שהשמוש בהם היה דרך ארעי כמו שב׳ מן הלשץ «פוק עיין׳ נפק דק» שנמצא הרבה פעמים בתלמוד ועי׳ ברב׳ ל׳ ב בראש• עירוב׳ סג׳ ב בסוף• יומא מג׳ ב• יבמ׳ סא׳ ב• עז׳ ב• גיט׳ כז׳ א• ברב קעא׳ ב• מכו׳ טז׳ א• - ובירושלמי שביעי׳ פ״ב ורו• לג׳ד 59• הלשון «נצא בחוץ נלמד» מקביל לנדש בבבלי «פוק ועיץ בה»׳ «נפק דק ואשכח»• תרומה פיה ה*ד• מג׳ ג 65• מע״ש רפיה• שבת פ*ב• ה׳ א 64• הוריות פ״ב דרה• מו׳ ג 15•