Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1930-01-01 · 1930 · page 110

בחינת קיום המצוות 44 ב) אם נעשה דבר שלא כהוגן בשעת גירושין• במשל שהזכרנו מכתוב׳(ג׳ א) בענין אונס בגט• שהחכמים החשיבו את הגט לגט נכון מטעם השש מכשול מצד הפרוצות והצנועות• גם 9ה מקשה הגמ,׳ ומי איכא מידי דמדאורייתא לא להוי גט ומשום צנועות ומשום פרוצות שרינן אשת איש לעלמא? אין׳ כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו׳ שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות• - באופן שכזה כבר אנו מוצאים מחלוקת בדבר (גיטין לג׳ א) שלדעת רבי׳ אם ביטל הבעל את גיטו לפני ב״ד בלי ידיעת השליח והאשה׳ אף שענין זה אסור לעשות מתקנת ר״ג הזקן ואילך׳ בכל זאת מועיל ביטולו והגט אינו גט• רשב״ג חולק עליו ואומר׳ שאינו יכול לא לבטלו ולא להוסיף על תנאו וכו׳• וגם פה מקשים לרשב״ג: ומי איכא מידי דמדאורייתא בטל גיטא ומשום מה כח ב״ד יפה שרינן אשת איש לעלמא ז התירוץ ידוע׳ אפקעינהו רבנן וכו׳• שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות• אין פה המקום להתעמק בפרטי הדברים וחילוקי האופנים בין העובדות שנתפרש אצלם "כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש" כמו בעניננו בגיטין׳ ובין הסוגיא שבב״ב (מח׳ ב) שהשמיטה את הכלל הזה• אבל זאת אנו רואים׳ שרבי אינו חולק בשום מקום׳ שהדבר נעשה שלא כהוגן בשעת קידושין עצמן• ואם כי ההבדל לא נתפרש בשום מקום׳ אבל הסברה נותנת׳ שמעשה החכמים לבטל את הקידושין בניגוד לדין תורה׳ ולהחשיב את הבעילה לבעילת זנות למרות קדושי תורה׳ יותר מסתבר במקום שהבעל עשה בשעת ק י ד ו ש י ן דבר שלא כהוגן: או שהכריח את האשד. באיומים כדי שתקבל מידו את הקידושין׳ או שחטפה מחופתה וגזלה מיד האיש שכבר היתד. מוכנת לו מקודם• - הרבה יותר קשה להפקיע את הקידושין זמן רב אחרי הקידושין׳ ולומר למשל שקשר הנישואין שלפני עשר שנים נתבטל עתה בהרף עין׳ לפי שהבעל עבר על תקנתו של ר״ג הזקן• - אמנם בכל זאת יש גם פה איזה יסוד לביטול שכזה׳ אם הבעל היה מקדש ״אדעתא דרבנך׳ כי בקדושין כאלה יש בהם מעין תנאי: הבעל התחייב עצמו להיות נשמע לכל התקנות שתקנו החכמים בדבר קדושין וגיטין׳ לפיכך׳ אם אינו ממלא תביעות החכמים שנאמרו בגט׳ ביטל את היסוד שעליו נוסדו קידושיו׳ ואפקעינהו רבנן לקדושיו מיניה וכו׳• ואף שהסבות בבחינת הגט אינן כל כך תכופות לענין הנישואין כמו הסבות שאצל נישואין עצמן׳ בכל מקום אין לשלול את היסוד לגמרי גם בבחינת הגירושין• ג) אם נעשה דבר שלא כהוגן מצד היבם• כלומר שהיבם ממאן בחליצה ומשתמש בכחו זה׳ להוציא דמים מיבמתו שלא כדין׳ והיבמה אין לה בחירה אחרת׳ רק או למלא תביעותיו של יבמה׳ או להשאר עגונה כל עוד שהיבם חי• - במאה שעברה רצו כמה חכמים להכניס גם ענין זה תחת סוג "כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש" אמנם הענין מעולם לא בא לכלל הסכמה׳ לפי שהיסוד אשר עליו נשען הכלל הזה׳ אין לו התיחסות אמתית אל ענין ייבום׳ בהיות שקדושי הבעל הראשון אין בהן דבר שאפשר לומר עליו׳ שנעשה "שלא כהוגן"• הקדושין נעשו כדת וכדין ז חיי הבעל עד רגעו האחרון ג״כ נקיים מחשש כזה׳ ורק היבם עושה שלא כדין• בענין כזה באמת אין שום שייכות לומר: "כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש" כי מי שהיה מקדש׳ באמת עשה הכל ״אדעתא דרבנן״• - נקודה אחת יש בבחינה זו׳ והיא בסוגית יבמ׳ ג׳ א• גם שם אין הבעל אשם בדבר שאין תנאו מתקיים׳ כי מעבר הנהר מעכבו והוא צווח "חזו דאתאי חזו דאתאי"׳ כלומר הוא מצד עצמו מלא את התנאי ורק