Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1928-01-01 · 1927 (1928) · page 81

4 והן בלשון אחרי המשנה והתלמוד. בעל השאילתות ובעל ההלכות הגדולות מעתיקים הרבה מאמרים בצורתם והרבה מהם מקצרים או מרחיבים בפי צורך מטרתם, אבל את כל זה עושים מבלי לטשטש את דמות דיוקנו של הנוסח המקורי, ומי אשר יעבור על פני הספרים האלה מוצא בהם טעם תלמוד וטעם מדרש. ומנהג הפוסקים הקדמונים נהג גם הרי״ף, המאסף היותר קרוב להרמב״ם, - לא כן הרמב״ם. בבחינת הצורה החיצונית ומלאכת סדור הענינים וקשורם זה בזה שחרר עצמו מכל החכמים שקדמוהו. בתכניתו החדשה לא היה משתמש רק בחומר הפשוט, נקי מכל חבור והרכבה, ולכן סתר מקודם את כל הבנין העתיר, ממסד ועד הטפחות ולא הניח אבן על אבן. אבל אחרי אשר גמר את הסתירה ונקר את האבנים והלבנים היחידים מן המלט הישן, השתמש בהם עוד הפעם, אבל לצורך בנינו שלו, כלומר לצורך אותו הבנין הסיסטמטי שהבין הוא בעצמו על פי תבניתו המושפעת מחקי ההגיון בכלל ומאותן התביעות שהיו שולטות בזמנו ביצירות הספרותיות שיל החכמות החיצוניות. ככה נהג הרמב״ם בספרות התלמוד והמדרש ואין צריך לומר בשאר חכמות, ועיקר החילוק שביניהם נראה רק בזה, שבנוגע לחכמת התורה התאמץ להכניס לבנינו עד כמה שאפשר את כל האבנים שהיו כלולים בהבנינים העתיקים. כי עיקר חפצו היה לבנות עוד הפעם את תורת היהדות בשלמותה, כפי שהיא מוגשמה ושמורה בהספדות הרבנית. אמנם בבחינת שאר חכמות מעולם לא עלה על לבו לבנות בנין מיוחד לשם החכמות עצמן, רק להשתמש בהן בהבנת חכמת התורה ולהעזר מהן עד כמה שיש להן שייכות לחכמה זו בין בבחינה חיובית וכין בבחינה שלילית. כי גם הרחקת הסתירות שבין תורה וחכמה ובין אמונה ועיון היו עיקר גדול אצלו, בהיות אחת המטרות ששאף אליהן, להראות דרך לנבוכים. משל הבנאים שאנחנו מתארים בו את הרמב״ם, יש לו בחקירה אשר לפנינו חטיבה מיוחדת, כי גם בתור בנאי פנה לו הרמב״ם דרך מיוהדת בשתי בחינות: א) התאמץ להכניס אחדות שלמה וגמורה בסגנון הבנין שהכין, והפריז בזה על המדה. לתכלית זו הרשה לעצמו להסיר מן האבנים את המלט הישן שהיה דבוק בהן, ומלבד ואת לא נמנע מלהקציע ברב או במעט נם את האבנים בעצמן כדי שתסתגלנה לתבנית בנינו, וגם החליקן וצחצחן כפי דרישות התכנית אשר לפניו. מלאכה וו חשובה היא אמנם כשהיא נידונה בפני עצמה, ובפרט אם נעשית על ידי אומן יוצא מן הכלל כהרמב״ם, אבל אץ להעלים עין מן העובדה, שמתוך כך נטשטשו גם סימני העתיקות שמקורות הספרות התלמודית מצטיינים בהם במדד, הכי מרובה, ושהחכמים שקדמוה היו כל כך נוהרים מנגוע בהם. - ב) האחדות